גם הלילה לא ישנתי עם מאוורר.

אני אוהבת לישון עם מאוורר. זה הפינוק שלי בקיץ. הטרטור העדין גורם לי לישון מעולה והרוח על הפנים פשוט נפלאה. אני יודעת שזה לא בריא, אבל ככה אני אוהבת. ובכל זאת, כמה לילות שאני לא ישנה עם מאוורר.

ביום שישי בצהריים קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה. "רוצה לדבר בתכנית הבוקר של אברי והילה על איך זה להיות אם בצל אינתיפאדה?"

אני אם בצל אינתיפאדה? אבל עוד לא קראתי לזה בשם. עוד לא הכרתי בזה רשמית. אני הייתי נערה בצל אינתיפאדה, ועכשיו אני סתם כמו כל אמא שדואגת לילדים שלה. מה לא?

זה לא טבעי לסגור חלונות ותריסים בהיסטריה כל לילה מאז הרצח של משפחת פוגל? לא כולן אוסרות לחלוטין על הילד בן החמש וחצי להשאיר קצת אוויר מהחלון למרות שקשה לו לישון ככה בחדר סגור? לא כולן חוששות בטירוף לעלות על הרכב ולנסוע לסבתא כי אולי יהיה פיגוע בדרך? לא יודעת, כל האמהות שאני מכירה הן ככה.

מאז הרצח שלהם, טבעי לנעול תריסים ודלתות
מאז הרצח שלהם, טבעי לנעול תריסים ודלתות

התרחישים שלא עוזבים

בשבת סיפרה לי חברה שהיא השאירה ילדה ישנה בבית לזמן קצר. כשחזרה, רצה אחוזת דיבוק לבדוק את שלומה של הילדה, תוך כדי שעולה לה המחשבה שאין שום דבר טריביאלי בזה שילדה שהלכה לישון במיטתה תישאר שם כך גם לאחר שעה.

חברה אחרת דיברה על הנדסת כיסאות התינוק כשיוצאים לדרך. מי מהבנות יותר עמידה? את מי נשים במרכז ואת מי ליד החלון? אולי דווקא הכיסא הזה מרופד בצדדים אז היריות יעצרו בריפוד.

כולנו דיברנו על הלילות. על תרחישי האימה. על הכיוון שבו מניחים את הראש כך שעין אחת נשארת פקוחה על המסדרון גם תוך כדי שינה. על הרעשים שמחוץ לדלת שלא נותנים לדמיונות החולניים לנוח. על מיליון ואחד הסיוטים שטורדים את מנוחתנו גם שכבר כן מצליחים לישון.

אם יבוא, אאבק כמו דפנה. צילום: באדיבות המשפחה
אם יבוא, אאבק כמו דפנה. צילום: באדיבות המשפחה

על התרחישים: אם הוא יכנס מכאן, אני אקפוץ לחדר הילדים ואנעל אותו ואז ארוץ אל הסכין במטבח. אם הוא יבוא מחלון הילדים אטיח אותו ארצה ואנפץ עליו בקבוק מטרנה. שום תרחיש לא הגיוני. שום תרחיש לא-לא הגיוני. הכל קורה מסביבנו, הכל יכול לקרות.

"אז למה אתם נשארים שם?" שאל אותי התחקירן ביום שישי. למה? לא יודעת. למה אנשים נשארים במולדתם גם אחרי רעידות אדמה חוזרות ונשנות? למה תושבי חיפה לא עוזבים בהמוניהם בגלל קרינה או שמועות על קרינה? למה אותם לא שואלים את זה? למה אתם לא מבינים שזה פשוט הבית שלי? שבית לא עוזבים. שלא מחפשים היגיון בבית. למה אתם לא מבינים שכניעה לפחד זה כניעה לעוד הרבה רגשות שליליים מבפנים? הרי פחד וחשש מלווים כל אחד, ולכל אחד יש את הסיבות שלו, אבל אני לא יכולה לתת לפחד לנתב את חיי.

אז איך זה להיות אמא בצל טרור? אני לא יודעת, כי במוצ"ש קיבלתי הודעה שהאייטם בסוף לא יעלה. סתם השאירו אותי עם כל המחשבות האלה לבד. עכשיו הם כבר לא יבינו שאני כבר כמה לילות לא ישנה עם מאוורר. הרעש המרגיע שלו יכול להסתיר צעדים. אני חייבת להישאר דרוכה.

20 News

20 News