היכולת שלנו להמשיך אחרי הצהרת טראמפ כאילו שום דבר לא קרה היא פלא עולמי. במוצאי שבת יפגינו אנשי השמאל "נגד השחיתות", יהודים חזרו לטייל בכפר קוצרא, ביטן עדיין בחקירות וחוק ההמלצות צפוי לעלות שוב לסדר היום. הדיונים על יחסי דת ומדינה וחוק המרכולים ישובו אלינו בשבוע הבא. בין לבין אנחנו שומעים גם דיווחים על תקיפות בסוריה ושיגורים כושלים מעזה. אי אפשר לעצור לרגע, לקחת נשימה עמוקה וליהנות מההכרה של המעצמה הגדולה בעולם בטיעון ישראלי ארוך שנים: ירושלים שלנו.

במבט לאחור, הבחירה האמריקאית בטראמפ היא התגלות אלוהית של ממש במציאות. לולא היה נבחר, נשיאת ארצות הברית הילרי קלינטון הייתה נכנסת לבית הלבן עם החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם על השולחן (ההחלטה לפיה ההתיישבות היהודית מעבר לקו הירוק אינה חוקית – ע"ל). גם טראמפ ונציגתו, ידידת ישראל, ניקי היילי לא מסוגלים להפוך את ההחלטה, אבל קלינטון לא הייתה הופכת את ההחלטה, אלא ממשיכה בדרכו של אובמה ומאפשרת לפלסטינים להישאר על העץ המדיני עליו טיפסו בקרב נגד ישראל.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בביקור בכותל בחודש מאי. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בביקור בכותל בחודש מאי. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

במקום זאת, נבחר הנשיא שהבטיח להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, וכעת גם הבטיח לקיים. חלק מצאו בהכרזת טראמפ פגמים: הדרישה שלו לשמור על הסטטוס קוו במקומות הקדושים. חלק מצאו פגמים בטראמפ עצמו, הוא הרי הטריד מינית, הם אומרים. איך פה שאמר שהוא "פשוט מנשק נשים יפות, זה מעבר לשליטתי", יכול להכריז על הכרה בירושלים, הם תוהים. ובכן, ירושלים, היא העיר הכי יפה בעולם, זה מעבר לשליטתו. הוא היה מוכרח לנשק אותה.

טראמפ פער חור בגישה הבינלאומית האנטי ישראלית. כשנתניהו ייפגש עם שרי החוץ של האיחוד האירופאי, הזהירה פדריקה מוגריני, לא ידברו איתו על איראן כפי שהיה רוצה, אלא על ירושלים. זו בוודאי תהיה שיחה קשה, כי במדינות המנהיגות את האיחוד, גרמניה, צרפת ואפילו בריטניה שעוזבת אותו, ניצבת התנגדות קשה להגדרת ירושלים כבירת ישראל. אבל בניגוד לעבר, יש סדקים בקיר ההתנגדות לישראל. הונגריה הקטנה, מנעה באצבע שלה הודעת גינוי לטראמפ. גם נשיא הפיליפינים רוצה ללכת בעקבות טראמפ. חברי פרלמנט בפרו גם הם דנים ברעיון.

הזעם הפלסטיני הבלתי-נשלט מסביר את חשיבות ההצהרה

וכדי להבין למה הכרזת טראמפ כל כך משמעותית, מספיק לראות את הזעם הפלסטיני. כמאמר "מהדורת השבט" של' לאטמה עליה השלום, הוא בלתי נשלט. אבו מאזן, שמחרים את סגן הנשיא פנס, מבין היטב את משמעות הצהרת טראמפ: אם ירושלים שלנו, היא לא יכולה להיות שלהם.

דור נוסף של פורעים פלסטינים. צילום: פלאש 90
דור נוסף של פורעים פלסטינים. צילום: פלאש 90

זו אותה הסיבה בגללה אותו אבו מאזן, מאה שנים אחרי, רוצה לתבוע את הממלכה הבריטית על הצהרת בלפור: אם הבריטים מייעדים את ארץ ישראל להיות בית לאומי לעם היהודי, אין להם מקום כאן. מבחינתם, אגב, בניגוד לחלק מהישראלים, האפשרות של חלוקה בירושלים, גם היא לא ניתנת למימוש. הם הוכיחו את זה אחרי שהאו"ם הצביע בעד תכנית החלוקה – הם פרצו במלחמה. הם הוכיחו את זה כשסירבו לחתום על ההצעות המפליגות של שני ראשי ממשלות ישראל, אהוד ברק ואהוד אולמרט.

הזעם הפלסטיני, הבלתי נשלט, מוציא אותם שוב לרחובות ולכבישים. פיגועי אבנים ובקבוקי תבערה שוב איתנו. אולי יגיעו פיגועים קשים יותר, זה הרי מנהג הערבים. אם באמת היו רוצים מדינה, היו עושים מעשה סאדאת וקובעים להיפגש עם סגן הנשיא פנס בכנסת. במקום זאת, אבו מאזן בוחר להחרים אותו ומעודד דור נוסף של נערים פלסטיניים להצטרף למעגל הטרור. הפלסטינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות, הם לא מתכוונים להפסיק עם זה אף פעם.

דווקא טראמפ, ששמו הוכתם כל כך במהלך קמפיין הבחירות, מלמד את העולם שיעור עצום במוסר ואפילו בדיפלומטיה: אי אפשר לפתור בעיות עם אותן גישות שכשלו בעבר, אי אפשר להגיע לשלום ולהתעלם מהמובן מאליו ואסור, בשום מחיר, להיכנע לטרור. עכשיו רק צריך לעמוד בפרץ.