הדלת הומצאה באופן כללי כדי לסגור את פתח הכניסה לבית או לחדר. דלתות כניסה בירושלים הן ייחודיות כמו העיר עצמה. שתי סיבות לכך:1. 3000 שנה של היסטוריה ו2. כל העמים שכבשו את העיר וחיו בה (ערבים, יהודים, צלבנים, תורכים ומי לא?). כל אותם עמים השאירו סממנים ייחודיים על דלתות הכניסה בירושלים.

יש לזכור כי דלתות חוץ משמשות בראש ובראשונה לצרכים פונקציונליים הקשורים בתפקוד נכון בין החוץ הסואן של העיר, לבין החלל האינטימי של הבית. מיקומן, רוחבן, גובהן וצורתן של דלת ושער הכניסה משקפים את הצרכים הבטיחותיים והייצוגיים שאותם הם אמורים למלא. כך למשל, שערי חומות העיר העתיקה של ירושלים, שהם סוג של דלתות כניסה גדולות במיוחד, מילאו צורך צבאי – הגנה על העיר: כאשר צבאות אויב צרו על ירושלים, הגנו תושבי העיר עליה באמצעות סגירת השערים בפני תוקפים. כך גם דלת כניסה של בית פרטי – היא מונעת מאורחים לא רצויים להיכנס, אבל פתוחה לרווחה בפני בני הבית, קרובי משפחה וחברים קרובים.

בספרות המקצועית נטען כי צורתו חזותו ואופיו של כל בניין נקבעים על ידי הגודל, הצורה והגובה של מיבנה הגושים שמהם הוא עשוי, סוג חומרי הבניין וגיווניו, מידות הדלת (כמה מטר על כמה מטר) ואופי הדיירים וטעמם. כך למשל, דלתות כניסה בירושלים העתיקה, בעיקר ברובע היהודי, הן צרות וארוכות, כיאה לבתים גדולים ועתיקים. בצורה הזו, הבית נשמר קריר ונעים גם בקיץ הישראלי הלוהט (אומנם בירושלים יבש, אבל החום עוד לא פסח על העיר הזו….). בבתים בשנות ה-70 הותקנו דלתות פלדלת מרובעות בכניסה לדירות המגורים. הפתח עצמו הוא פתח דירה סטנדרטי, אבל פתח הכניסה לבניין כולו עוצב בצורה אחת.

בבתים ישנים יותר, מתחילת המאה העשרים, הסגנון של דלתות כניסה בירושלים הורכב ממשקוף, אבן ראשה ועמודים. על אבן הראשה או המשקוף נכתב שנת ההקמה של הבניין, עם כל מיני סמלים לזיהוי יושבי הבית: ערים בגרמניה לתושבי המושבה הגרמנית (שכונה בירושלים), מראות תנ"כים ליושבי ירושלים היהודיים, בעיקר בשכונת נחלאות שחלקים ממנה נבנו באותה תקופה וחצי סהר וכוכב לתושביה התורכים (עותומניים) של ירושלים.

צורת הפתח ועיטוריו ממחישים יותר מכל מרכיב ארכיטקטוני אחר את האמונות, המנהגים ואורחות החיים של בני העדות השונות בירושלים. ציורי החאג' שבבנייה הערבית הכפרית משקפת את המנהג המוסלמי, שלפיו על כל מאמין אדוק לעלות לרגל, לפחות פעם בחייו, לאבן הקדושה – הכעבה – שבמכה. את החשיבות הרבה שמייחסים המוסלמים לפתח הכניסה הראשית ממחישות טבלאות האבן המסוגננות הנפוצות בכניסות לבתים ערביים רבים, בעיקר מאז 1948, ושעליהן חקוקים שם אללה ומוחמד, פסוק מהקוראן, שם בעל הבית וציור של כיפת הסלע.

המזוזה שבמשקוף הימני שבפתח כל בית יהודי נובעת מן המנהג לנשק את המזוזה במגע יד בכניסה לבית וביציאה ממנו. משקופי העץ בחלק מן הדלתות שבשכונות היהודיות המסורתיות מן השנים – 1917- 1850 עוצבו כך שתימנע הצטלבות ישרת זווית של אלמנטים היוצרים צורת צלב לא רצויה. דלתות הכניסה בירושלים, בשכונות הערביות, מסוגננות ומפוארות ומשקפות את החשיבות שבעיני תושביהן של המעבר מהרחוב, רשות הכלל, לרשות הפרט. הרוחב של דלת הכניסה מראה כי יושבי הבית מקפידים על הכנסת אורחים – ככל שהדלת רחבה יותר, כך יכנסו אורחים רבים יותר.

צורת דלתות הכניסה בירושלים ומצבן משקפת בעיות פיזיות, כלכליות וחברתיות. מיקום הפתח, צורתו ועיטוריו עשויים לשקף רצון להתבלטות ולהפגנת עושרו "יצוגיות" ממלכתית או ממסדית; באותה מידה עשויה הפתח לשקף הסתגרות, התכנסות, צניעות, עוני, מצוקה, צפיפות, נטישה, עזובה והרס. כך למשל, פתחי מבני כנסיות קתוליות שנבנו בסוף המאה ה-19 בירושלים הם ביטוי לעושר ועוצמה. שערי הכניסה למבנים ממסדיים שלטוניים בתקופת המנדט הם ביטוי לייצוגיות וממסדיות. פתחי הכניסה הצרים לבתי מגורים שבשכונות ה"כוללים" היהודיות של סוף המאה ה-19 (כיום חלק מנחלאות) הם ביטוי פיזי-צורני לצניעות, הסתגרות והתכנסות. הפתחים הקטנים והצרים של שיכוני שכונות המגורים של שנות ה-50 בדרום מערב העיר (למשל שכונת בגין)הם ביטוי למצוקה וצפיפות, ופתחי שכונות המצוקה הירודות במערב ובמרכז העיר – הנחלאות – הם ביטוי לציוריות של עוני. בשכונות אלו נפוץ השימוש בצבעים חזקים לצביעת פתחי הכניס ועיטורם, לשם חיזוק הזהות העצמית של בעל הבית ובניסיון לברחיה מאנונימיות.

(מבוסס על דוד אקריש, פתחים בירושלים: שערים, דלתות, חלונות וסורגים, 1987, הוצאת זמורה ביתן).



אורן רפאל

אורן רפאל

כתב אקטואליה ומנהל תוכן. orenre@gmail.com