אתחיל בוידוי: בשנים האחרונות רוב הגיחות שלי לירושלים היו למטרות עבודה: ישיבת מערכת בבניין רוממה עליו השלום, פגישות עבודה בכנסת, במשרדי הממשלה או בלשכת רוה"מ. הגעתי, נפגשתי, שידרתי ומיד חיפשתי בוויז את הדרך הקצרה ביותר לכביש מספר 1. כנראה שכך עשו רבים אחרים, נון-ירושלמיים. גיחות נקודתיות ותו לא.

ואז, ביום חמישי האחרון החלטתי לחרוג ממנהגי. עליתי לבירה לכמה פגישות עבודה עם גורמים פוליטיים. בין לבין, וגם אחריהן, החלטתי להישאר ולראות מה קורה בעיר המשוסעת הזאת, שעברה גל טרור לא פשוט ועדיין סובלת מבעיות ביטחוניות, ומקרעים אחרים שעליהם אתם קוראים בתקשורת בכל הזדמנות.

" של שלום". צילום: אלירן טל

אז גיליתי למשל, את מוזיאון ידידי ישראל (foz) ברחוב יואל משה סולומון. מוזיאון אינטראקטיבי יהפיפיה וקסום, שמבליט את סיפורם של נוצרים חובבי ציון מרחבי העולם שסייעו ליהודים לאורך השנים במגוון דרכים וצורות. אוסקר שינדלר, מתברר, היה רק אחד מיני רבים וטובים.
משם סיירתי ברחובות הלל ושמאי הסמוכים, ובמדרחוב בן יהודה הקסום והשוקק חיים. שער שכם והדרך המובילה מהממילא לכותל עמוסה בסוחרים שמציעים מכל טוב. כן, זה קורה גם בתקופה כזאת, לא הכי ברורה ביטחונית. הערבים תושבי העיר שומרים על מירקם היחסים המכבד ומקבלים אותי בסבר פנים יפות.

סיירתי שם, בעיר העתיקה, בלי חשש ומורא. ואגב, לאורך הצירים יש נוכחות של שוטרים ואנשי מג"ב, אבל פחותה בהרבה ממה שחשבתי שאראה, שוב – לאור מה שאנחנו ניזונים מהתקשורת, אבל נגיע לזה בהמשך. על הכותל המערבי נאמר כבר הכל. המקום הקדוש הזה מצליח להעביר בי תחושות שקשה לתאר במילים. אתם בטח מבינים למה שאני מתכוון.

היסטוריית ירושלים על החומות, 27.6. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
היסטוריית ירושלים על החומות, 27.6. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

 

ומשם, למיצג האינטראקטיבי שיזם המשרד לתרבות ולספורט על העיר. 50 שנים לשחרור ירושלים, והחזיון האור-קולי מעורר השתאות. גאווה כחול לבן, וכן – צריך לומר מילה של תודה וההערכה לשרה המושמצת מירי רגב שקידמה את הפרויקט הגרנדיוזי הזה, שמספר את סיפורה של העיר לעשרות האלפים שמגיעים לצפות במיצג בכל ערב. זה טוב להיסטוריה היהודית, זה טוב לכלכלת העיר וזה בעיקר חשוב לנו כיהודים במדינה הזאת. אז אם השרה רגב מקצצת ממיזמי תרבות הזויים, שוליים וקיצוניים לטובת פרוייקט מרהיב כזה, לרווחת ההמונים שפוקדים את ירושלים – אז אנחנו מורידים את הכובע ומפרגנים.

ומשם למדרחוב בן יהודה והרחובות הסמוכים לו ששינו פניהם עם רדת החשיכה. פאבים, מסעדות ובתי קפה קסומים עם אווירה ירושלמית ייחודית מעניקים לאזור אווירה של חוץ לארץ. צעירים אמריקנים מ"תגלית", לצד סטודנטים מהעברית ותיירים. חילונים לצד חובשי כיפות סרוגות ואפילו כמה חרדים לייט. צעירים ומבוגרים. וכן, גם לא מעט ערבים. ברחובות האלה מוכיח לנו שאפשר לחיות כאן גם אחרת. לחיות ולהנות.

בית כנסת החורבה בפסטיבל האור בירושלים. צילום: מנדי הכטמן, פלאש 90
בית כנסת החורבה בפסטיבל האור בירושלים. צילום: מנדי הכטמן, פלאש 90

 

ושוק מחנה יהודה בחמישי בערב, עוד תחנת חובה, מציג איך אפשר להפוך שוק ביום למתחם בילויים מדהים בלילה. אלפים שבאים לשתות, לאכול במסעדות הרחוב המצויינות ואפילו לרקוד בין הדוכנים אל תוך השעות הקטנות, רגע לפני שבוקר יום שישי מציף את העיר.

אז זאת ירושלים שלא הכרתי. וכאן – אני יכול להאשים רק את עצמי. אני אומנם עיתונאי אבל קודם כל צרכן תקשורת, ממש כמוכם. ומה לעשות שהעיר הזאת עולה לכותרות רק בהקשר של פיגועים, משבר בהדסה, סגירת צירים ורחובות בגלל ביקור נשיאותי, עוני, התחרדות, תוכנית חלוקה ובקיצור – כל מה ששלילי?

אבל משהו טוב קורה כאן. ירושלים – בעיקר של הערב והלילה – מציעה מגוון עצום של בילויים תוססים, אנשים מחוייכים וקצת אחרים מאלה שתפגשו בתל אביב ובעיקר מצאתי כאן שלווה. ומי בכלל היה מאמין שהמילה הזאת – שלווה – יכולה להשתלב בכתבה שעוסקת בירושלים?

אלירן טל
כתב בדסק המדיני של ערוץ 20

רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו לקבוצת וואטסאפ או טלגרם שלנו.