עשרה ימים לסיום שנת 2018, והבהלה סביב יוקר המחיה בשנה הבאה מרקיעה שחקים. זה החל בייקור שורת מוצרים במהלך השנה והגיע לשיא בשבוע שעבר כשחברת החשמל הודיעה כי מחיר החשמל צפוי להתייקר מה שיגרור אחריו שורת התייקרויות.

שר האוצר משה כחלון שמרגיש את הלחץ הציבורי שהגיע הפעם בדמות 'מחאת האפודים הצהובים' בהשראת המחאה הצרפתית – נכנס לפאניקה. הוא רגיל לפלסטרים, לתגובה קונקרטית מהירה ולא לניתוחי עומק, ולכן חיפש פתרון מהיר, כזה שאפשר להצטלם איתו. כמו בשוק הדיור, שם החליט לשים את כל הקלפים על מחיר למשתכן, כי עם זוכים אפשר לעשות יופי של סרטון לפייסבוק, ולא להגדיל את ההיצע באופן כזה שיוכל להניע את השוק ולווסת את המחירים, כי תהליך כזה לוקח יותר זמן, ולנו יש בחירות על הראש.

חיפש פתרון מהיר, כזה שאפשר להצטלם איתו. השר כחלון בלוד. צילום: פלאש 90

 

בחזרה ליוקר המחיה. בנסיון להתמודד עם הרעש התקשורתי, הודיע השר על שורת צעדים, בנסיון "לבלום את גל התייקרות המחירים". לא לבנות רפורמה מבנית בשוק שתקל בייבוא ותאפשר תחרות – אלא 'בלימה'. לא נסיון להילחם, רק להדוף. הצעד הראשון הוא הורדת המס על הבלו. צעד משמעותי שיגרע מהכנסות המדינה מליונים. הוא לא הראשון שעושה את זה. ב-2012 שר האוצר דאז יובל שטייניץ הורה על הורדת המס לאחר המחאה החברתית. באוצר אומרים שעדיין לא נמצא מקור תקציבי שיכסה על הורדת המס. רק כשימצא כזה – המהלך יאושר.

צעד נוסף עליו הודיע השר, הוא "מכתב התחייבות" שנשלח מהתאחדות התעשיינים לפיו "כלל חברות המזון מבטלות את הכוונה לייקר מחירים". במכתב שנשלח מההתאחדות, ניתן לראות בבירור – לא התחייבות ובטח שלא "כלל חברות המזון". הודעה רפה משרגא ברוש יו"ר ההתאחרדות אך שום דבר קונקרטי או מתוחם בזמן.

מחאת האפודים הצהובים בת"א. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

 

גולת הכותרת של הנסיון של השר להתמודד עם הבעיה, היא הפניה לפרופ' ירון זליכה שיעמוד בראש ועדה ממשלתית לבחינת הנושא. אחת לכמה שנים זה קורה. בתחילת 2017 מונה זליכה לעמוד בראש וועדה שתבחן את העלאת קצבאות הנכים ע"י השר כחלון. כאילו שלא מספיקים משרדים ממשלתיים- אוצר כלכלה ורווחה – שיבחנו את העניין, יש צורך להביא את זליכה מבחוץ. שלושה משרדים שלימים עומדים חסרי אונים מול עניין שנמצא בתחום אחריותם ולא יודעים כיצד לפעול. אם זה המצב, בשביל מה הם שם בכלל?

השבוע הודיעה דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי של הממשלה, כי היא תומכת בעמדתו של היועץ המשפטי של האוצר שקבע כי זליכה נימצא בניגוד עניינים ולכן לא יוכל לעמוד בראש אותה וועדה. לא ניגוד אחד אלא ריבוי ניגודים. פעם אחת – זליכה מייעץ להתסדרות העובדים, ארגון שמתנגד באופן עקבי לרפורמות מבניות במשק, וזה שעומד מאחורי עובדי חברת החשמל, החברה שהודיעה על ההתיקרות המשמעותית ביותר בגל ההתייקרויות. במקביל, מייעץ זליכה לשלוש רשתות קמעוניות בתחום במזון. כלומר בבוקר ייעץ זליכה לסופר איך להגדיל רווחים, ובלילה ייעץ לאוצר איך לפרק מונופולים.

היועץ המשפטי של האוצר ראה את זה והחליט שזה לא יעלה על הדעת. זליכה הודיע שיערער לבג"ץ ושר האוצר אמר שיתמוך בו. למה? כנראה הוא פשוט לא מוכן להיכנס למגרש הזה. הוא מעדיף למסור את הכדור לגורם חיצוני ולהגיע בסוף להצטלם עם מה שיצא מהמהלך, או פשוט לתת לוועדה לעבוד ולחכות לבחירות.

למרות ההצהרות של השר כחלון, מובילי מחאת האפודים הצהובים לא מתרשמים. הם לא מאמינים להבטחות, ולא מתרשמים משורת הצעדים עליהם הודיע השר. הם שמחים שהוא נדרש לעניין אבל מבחינתם המחאה נמשכת עד שלא יבוטלו כל ההתיקרויות עליהם הודיעו לחלוטין. עם כל האמפתיה למפגינים, הם מתעלמים משורת נתונים מעודדים שמשפיעים באופן ישיר על המעסיקים והחברות. השכר הממוצע והשכר החציוני עלו בעשור האחרון באופן משמעותי.

בשנת 2007 השכר החציוני עמד על 5,547 ש"ח לחודש. היום הוא עומד על 7,452. השכר הממוצע עמד על 7,662, עשר שנים אחרי, בשנת 2017, הוא עומד על 10,095. אי אפשר להתעלם מהנתונים האלו שמראים כי ישראל נמצאת במגמת שיפור ולא בדרך לאבדון כפי שמנסים לצייר לנו.

הכנסה ממוצעת וחציונית של שכירים. מתוך נתוני הלמ"ס

 

אבל יש יוקר מחיה וישראל באמת יקרה ביחס למדינות מתקדמות אחרות. אלא שבמקום לדרוש הוזלת מחירים – המפגינים אמורים למחות נגד השיטה. השוק בישראל ריכוזי מדי וכל ההבטחות של השר מובילות אותנו למקום אחד בלבד – דחיית ההתיקרות וחלוקתה לתשלומים עם ריבית. במקום לקבל "התחייבות" מהתאחדות התעשיינים לדחות לעת עתה את ההתיקרות – פשוט לפתוח שוק המזון ליבוא. במקום לבטל את המס על הדלקים, ביטול עליו נשלם ממקום אחר – לפתוח את שוק החשמל לתחרות, כזאת שתייצר תועלתיות. כמו בנמלים – שם התבשרנו רק השבוע על התקדמות משמעותית ובעוד שנתיים כבר נראה נמל פרטי פועל במפרץ חיפה, מה שיייעל את הנמל הישן ויאפשר לנו האזרחים ולמדינה להינות ממחירים טובים יותר ומעובדה אפקטיבית יותר.

במקום למחות נגד יוקר המחיה – לובשי האפודים צריכים למחות נגד יוקר השיטה, וכדי לשנות אותה לא צריך פרופסור מבחוץ. צריך לקבל החלטה אמיצה ולהבין שזה תהליך ארוך שאי אפשר להצטלם איתו מיד. למורת רוחו של שר האוצר.