מראות הכתמים האדומים על המצעים הלבנים והשטיח הורוד בחדרה של הלל אריאל בגבעת החרסינה, מספרים סיפור בלתי אפשרי על הפער בין עולמה התמים של הילדה היהודייה בת ה-13 מקרית ארבע לבין זה האפל של הצעיר הערבי, הרוצח בן ה-18 מהכפר הערבי באני נעים. שתי דתות, שתי תרבויות, שתי ציביליזציות. כביש שמפריד. מרחק של מאות מטרים ואלפי שנות אור.

המחשבה על מה שעברה הילדה המוארת והיפה לא נותנת מנוח. לאחר שרקדה עד כלות מול קהל של מאות, במסיבת הסיום של החוג לריקוד בירושלים, היא הגיעה לביתה עייפה, ונרדמה כשחיוך על שפתיה. באותה שעה, הצעיר, בן למשפחה של רוצחים, משייף את הסכין ומתקין את עצמו לקראת רציחתו של יהודי. אקראי. וכשהיא נמה את שנתה בשלווה הוא צועד ברגליים מהירות לעבר בתי היהודים.

תמיכת המשפחה והחברים מנשבת בגבו, הוא נחוש לקפוץ מעל הגדר, לפרוץ את החלון של הבית ולהיכנס דרכו לחדר הילדים. הוא מזהה אותה במיטתה, מניף את הסכין ודוקר את גופה הקטן פעם ועוד פעם ועוד פעם, צועק בטירוף ‘אללה אכבר'. היא מתעוררת מתוך חלום רע, מבועתת, חיה למספר שניות את הסיוט, מייללת בכניעה ‘אמא, אמא' עד שקולה נדם.

בכפר הערבי ובגרורותיו חולקו סוכריות, נשמעו תרועות שמחה, ובני משפחתו קראו לצעירים ללכת בדרכו. בהלוויתה נישאו הספדים על אצילותה, על חדוות החיים שבה. חברותיה, ילדות בנות גילה, סבו בחשכה סביב הקבר, בוכיות חרש ובקולן מתנגן צידוק הדין מתוך תפילת הימים הנוראים, “תוקדש אדון על כל מעשיך…".

מבוקו חראם לבני נעים

אין כבר צורך במודיעין מתוחכם כדי להתמצא בזרמי ההסתה ששוטפים את העולם הערבי. הכל גלוי. האסלם הקנאי שולט שם ביד רמה. אין הבדל אמיתי בין בוקו חארם שבאפריקה, לטאליבן האפגאני או לדעא"ש שבעיראק. כולם היו בניו. הספין על הפגיעה באל אקצה מכוון לאמוציות הפרימיטיביות של ערביי ישראל ויהודה ושומרון. הוא מתברר כיעיל יותר מסתם געגוע לבית ההוא בצפת וביפו. את זה הם משאירים לחבורות ה-BDS החילוניות, אלו שצריכות אמתלה משפטית.

לעדכונים נוספים – כנסו לעמוד הפייסבוק של שביעי

המחבל. תוצר הסתה
המחבל. תוצר הסתה

ערביי האיסלאם מסתפקים במורשת מוחמד שמחלקת את העולם לארצות הכופרים, ארצות החרב וארצות האיסלם, עם תעלולי 'ההודנא' והשטיקים הבוגדניים שהם חלק מהמסורת הלוחמתית של הנביא, כשהכל מתנקז לדם ואש ותמרון עשן. הליברליות העולמית דילגה על העולם המוסלמי. כל האמצעים המודרנים מנוצלים שם למטרות ימי ביניימיות וכל הקידמה הטכנולוגית מנותבת להסגת האנושות לתקופת האבן.

הרוצח מוחמד טיירארה הוא תבנית נוף עמו. לא הכיבוש, לא המחסומים ולא סיפורי עלי בבא הניעו אותו לרצוח. הוא נולד בסוף שנות ה-90', שנים ספורות אחרי 'הסכם אוסלו'. חייו טובים משל הוריו בתקופת השלטון הירדני וגם מאלו של נערים בני גילו, פלשתינים החיים בכווית, סוריה, עיראק או לבנון. הוא אינו מכיר חיים אחרים. הוא אינו מכיר יהודים. השנאה אינה מולדת.

הוא חונך אליה מרגע צאתו לעולם. הטלויזיה, המסגדים, המורים, ארוחות הערב המשפחתיות והרשתות החברתיות הזינו אותה. מוחו נשטף ע"י לאומנות גזענית, הטפות אסלמיות ומראות הקניבליזם שמגיעים אליו מאזורי הגיהינום בהם אחיו הערבים עורפים זה את ראשו של זה, עוקרים את עיניהם ושורפים את חייהם. האלימות החולנית השתכללה לדרך חיים. בעמוד הפייסבוק שלו כתב טיירארה כי המוות הוא זכות והוא תובע לממשו. עבור דור הצעירים הערבי-מוסלמי המוות הפך לעונג, לתכלית. רצח יהודים הוא הבונוס.