סבסטיאן לבר ויוהנס בוקנהיימר, כתבי העיתון הפופולרי והידוע בגרמניה הטאגסשפיל, הוציאו לפועל ניסוי מעניין (ויש אף שיגידו בצדק – מסוכן).
הם נכנסו למתחם הצפיה הציבורית בברלין, שם הוקרן על מסך ענק משחקה של גרמניה ביורו, כאשר הם עטופים בדגל ישראל גדול ובולט לעין שבנוסף אליו גם דגלון גרמני קטן על מנת ל"רכך" אז מה שהם ידעו מראש שהם הולכים לספוג שם.

1-format13
יוהאנס עטוף בדגל ישראל במתחם הצפייה הציבורית בשער ברנדנברוג בברלין

מדובר בשני כתבים פרו-ישראלים (דבר די נדיר בגרמניה) שאף אחד מהם, יוהאנס בוקנהיימר, גר בארץ בתל אביב תקופה ולמד באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע לתואר שני.
כל אזרח גרמני שקצת מעורב או מבין בנושא אנטישמיות בגרמניה ויחסי ישראל-גרמניה יודע כי הרחוב הגרמני הוא עוין ישראל, אנטי ציוני ברובו ופרו פלשתיני. זאת למרות האליטות הפוליטיות של מרקל והמפלגה השמרנית שלה (שנמצאים הרבה זמן בשלטון והם בהכרח אוהבי ישראל).
על כן ידעו הבחורים מה מצפה להם והיתה להם מטרה אחת ברורה – לענות על הסוגיה האם במתחם האוהדים (המכונה Fanmeile בגרמנית) בהקרנה של הנבחרת בשער ברנדנבורג בברלין, בו מסתובבים אוהדי נבחרת גרמניה רבים עם דגל מדינתם וגם תיירים מכל העולם עם דגלי מדינותיהם, יכול דגל ישראל להשתלב ללא חשש באירוע שנועד לחבר בין תרבותיות?
הכתבה עם חוויותיהם הלא נעימות הפכה ויראלית ברשת, זכתה להמון תגובות ואין ספק כי מכלול החוויות שהם עברו במתחם הצפייה במרכז ברלין אמור ללמד אותנו הישראלים המון על מה בעצם עובר בראשם של תושבי גרמניה, אזרחים והמהגרים, בכל הקשור למדינת ישראל.
להלן המקרים וההיתקלויות הלא נעימות שעברו החברים שלנו, סבסטיאן ויוהאנס:

מקרה ראשון

עם תחילת המשחק, השניות הראשונות עוברות רק במבטים נעוצים ומאיימים כלפי השניים, עד שמגיעה ההערה הראשונה מבחור חולף: "אתם ישראלים?" השניים השיבו בשלילה.
הבחור התאכזב. מסתבר כי מדובר היה בעיתונאי שמחפש לעשות כתבה על ישראלים הייטקיסטים שעברו לברלין לאחרונה על מנת להקים שם סטרטאפים חדשים.
רבים במגזר העסקי בגרמניה, כמו גם פקידי ממשל, מודעים לעׂצמתה של ישראל בתור אומת הייטק.
בברלין עובדים כיום מאות ישראלים בתחום ההייטק שנחשב חלש ולא מפותח יחסית לבירה מערב אירופאית.
על כן ישראלים הם סחורה מבוקשת במגזר זה ועל מנת להחיות אותו יש אינטרס ברור לממשל הגרמני להציע הטבות ולמשוך ישראלים צעירים שיפיחו חיים בסצינת ההייטק בבירה הגרמנית. ההתחלה כאמור, רגועה.

מקרה שני

בחור צעיר בשם באסם ניגש אל השניים. הוא חברותי מאוד וממשש את הדגל. מדובר בפליט עיראקי ממוסול שנמלט מעיראק לפני 7 חודשים. הוא רוצה להצטלם עם הדגל ולשלוח למשפחתו שעדין נמצאת במוסול תחת שלטון האימים של דעאש.
"אני אוהב את כל האנשים", הוא אומר "ידעתם שאפילו יש לנו קהילה יהודית במוסול? או לפחות הייתה לפני השתלטות דעא"ש".
אמנם מאות אלפי הפליטים שהגיעו מעיראק וסוריה עברו תהליך אינדוקטרנציה ארוך בשנים נגד יהודים ומדינת ישראל, אך בביקוריי במחנות פליטים בברלין הכרתי גם מספר צעירים שהבינו כי השלטון הרצחני הונה אותם בכל תחומי החיים. הם הבינו כי למעשה הוא בגד בהם לעיתים קרובות ולכן הם מופתעים (במקרים רבים לטובה) לראות דגל המסמל את כל "השטנה והרוע" במזרח התיכון ביעד החדש שלהם באופן כזה תמים (משחק כדורגל במקרה שלנו).
אולם רובם המכריע של הפליטים שלא השאירו מאחור את עקרונות האסלאם ואת הערכים הלא-סובלניים עליהם גדלו, הם הסיבה לאנטישמיות מרקיעת השחקים היום בגרמניה, כפי שאמר אתמול נשיא הוועד המרכזי של יהודי גרמניה, ג'וזף שוסטר: "האנטישמיות בקרב פליטים מסכנת את יהודי גרמניה".
בהמשך תיאור המקרים בכתבה, ההערה של שוסטר תקבל משנה תוקף.

 

מקרה שלישי

זמן קצר לאחר מכן לאחר מכן צועק בחור מרחוק לעברם FREE PALESTINE! לפני שהספיקו לקלוט במי מדובר, הצעקה "הדליקה" סדרן במדים שעבר במקום וסינן לעבר יוהאנס "יא יהודון". כן כן, סדרן במדים שעובד במקום ממוצא ערבי עם הערה אנטישמית.

לאחר המבטים העוינים והתחושה כי הם "תחת מעקב" הגיע האירוע העוין הראשון, כמה דקות לאחר פתיחת המשחק.
הצעקה הראשונה לשחרור פלשתין הביאה איתה כתוספת עלבון אנטישמי קטן. הקישור הכל כך ברור לנו בין עוינות למדינת ישראל לבין אנטישמיות מובנית (מסורתית של ימין קיצוני ניאו נאצי ושל מהגרים מארצות ערב) הוא לא ברור בכלל בגרמניה כאשר המיינסטרים הגרמני מפריד לגמרי בין שני התחומים. ביקורת על ישראל היא לגיטימית לגמרי בגלל משטר הכיבוש ומדיניות ההתנחלויות של ממשלת הימין הקיצוני (כך רואה זאת הגרמני הממוצע), והאנטישמיות לתפיסתם קיימת, אך היא נמצאת רק בשולי החברה הגרמנית והיא כמעט ולא רלוונטית.
בהמשך נראה כי העוינות לישראל והאנטישמיות המובנית בחברה הגרמנית הן בלתי נפרדות על אף הניסיון של הרשויות וארגוני שמאל אנטי ציוניים רבים בגרמניה להכחיש ולטשטש כל קשר ביניהם.

 

מקרה רביעי

לאחר מכן צץ בחור צעיר בן 19 בשם כריסופר, תלמיד תיכון, המגדיר עצמו "נוטה שמאלה". הוא לא מתבייש לומר שהדגל פשוט מפריע לו. "לא עושים דבר כזה במשחק של הנבחרת שלנו".
השניים נשארו רגועים בתכנית שלהם למבצע, בלי פרובוקציות, ישר הציגו עצמם כגרמנים אך שאלו בנימוס האם דגל ברזיל גם יפריע לו? "ממש לא", ענה הבחור הצעיר, "אנחנו כבר מכירים היטב את הפשעים של הישראלים נגד הפלסטינים, אתם כולאים אותם כמו חיות".
לאחר שצבר עוד קצת אומץ נתן דרור ללשונו: "ללא היטלר לא הייתה מדינת ישראל בכלל! יהדות זה דת ולא עם!". אכן בלי בושה, זהו מקרה קלאסי של דעת הקהל הרווחת בגרמניה כלפי ישראל בהקצנה של שמאל מזרח-גרמני טיפוסי.
הדור השלישי למלחמה לא מוכן לשמוע יותר על מה ביצעו הסבים והסבתות שלו ולא רוצה יותר לחיות עם רגשות אשם. ההנחה כי מדינת ישראל היא מדינת טרור וכיבוש שעושה לפלשתינים מה שהנאצים עשו ליהודים פופלארית מאוד ברחוב הגרמני.
כך הדור הצעיר מרגיש הרבה יותר טוב עם עצמו כאשר הוא יודע שגם הקרבנות יכולים להתפתח "לנאצים" כפי שהפרופגנדה הפרו-פלשתינית גורסת. להוסיף לכך שספרי הלימוד הגרמנים מתארים לדור הגרמני הצעיר את הקמתה של מדינת ישראל כמעשה גניבת אדמה של ניצולי שואה מסכנים מאירופאים שבאו לפלשתינה כי לא היה להם לאן ללכת ופשוט נישלו את המקומיים מאדמתם. הרקע למלחמת השחרור והזכות של העם היהודי על אדמתו לעומת זאת לא מופיעים בספרי הלימוד הגרמנים. לפני מספר חודשים אף התבטאה הקנצלרית מרקל כשאמרה שמדובר בבעיה רצינית במערכת החינוך הגרמנית אך אחרי עשרות שנים של לימוד חומר סלקטיבי ומגמתי לא באמת יש מי ששואף לתקן העיוות ההיסטורי בספרי הלימוד. כך ע"פ תפיסה זו, בגלל היטלר הנאצי יש היום מדינה ליהודים כי מעשי ההשמדה שלו גרמו לבריחתם של הניצולים מאירופה ופלישה לחצרם של אחרים. הבחור הצעיר, אנטישמי או לא, מלא בשנאת ישראל ורגשות אשם וכיאה לסצינת השמאל הקיצוני ששלטת בברלין – הוא הרשה לעצמו להגיד בכל רעם מה שחושבים צעירים רבים בגילו בכל רחבי גרמניה אך חוששים להיתפס אנטישמים.

 

מקרה חמישי

חלפו מספר דקות ובחור חסון ומגולח כבן 40 ניגש אל השניים, מצביע על הדגל ובטון תקיף צועק עליהם: "תעיפו מיד את החרא הזה מפה". הוא חוזר על כך מספר פעמים. שנשאל מדוע הוא מתייחס ככה לדגל ישראל הוא פשוט ממש והטונים שלו עלו בהתאם, "תעיפו הטינופת מפה".

אכן, דגל ישראל הוא סמל שנתפס עוין (בלשון המעטה) בבירה הגרמנית. במקומות אחרים בגרמניה זה משתנה, בבוואריה דרום גרמניה למשל דגל ישראל הוא דווקא סמל של קבלת אחריות על העבר ולא נחשב עוין. מספר ישראלים שהיגרו לברלין וגרמנים תומכי ישראל אשר תלו ביום העצמאות דגל ישראל על מרפסותיהם בביתם דיווחו על קריאות גנאי אנטישמיות וזריקות אבנים מחוץ לביתם. זה מזכיר לנו כמובן אירוע מלפני שנה בדיוק בו אוהדי אינגלושטאט, קבוצתו של השחקן אלמוג כהן, אז בליגה השנייה שיחקו נגד אוניון בברלין והניפו נגדי ישראל על מנת לעודד את אלמוג שהיה בכלל על הספסל. השוטרים ראו בזה התגרות של האוהדים מדרום גרמניה (בה המסורת השמרנית-דתית אוהדת יותר את ישראל) נגד האוהדים המקומיים של ברלין (הנמנים על השמאל-הקיצוני הקומוניסטי לשבר), דרשו להסירו כאשר מפקד הכוח הטיח לעבר האוהדים: "דגל של יהודים אסור פה ביציע". השוטר ננזף על ידי מפקדיו בלחץ פוליטיקאים אך שוב ראינו מגמה שחוזרת על עצמה – אוהדי אוניון הברלינאים התפרעו לנוכח דגל ישראל ביציע וכתוצאה מאקט כזה של שנאת ישראל גם לשוטר נפלט הערה אנטישמית. יש לכם כבר דז'ה וו? שוב שנאת ישראל מציתה השד האנטישמי.
מקרה שישי – בהמשך ניגשת בחורה צעירה בת 21 שנראית קצת שיכורה מברכת לשלום ושואלת בנימוס: "זה לא דגל-יהודים?" והמשיכה, "אני לא נאצית או משהו אבל…." אבל מה? "אבל פה זה גרמניה וכל מי שפה במתחם צריך לעודד ולהיות בשביל גרמניה". אבל זה לא חגיגה שאמורה להיות רב תרבותית שאלו החברים שלנו. "דווקא כן, אבל צריך להיות בשביל גרמניה".
פה ראינו כמובן התעלמות מהדגל הגרמני הקטן שנופפו פה חברינו העיתונאים ולעומת זאת התמקדות בדגל ישראל אשר כונה על ידה "דגל היהודים". מיותר גם פה לציין שאף דגל אחר לא הפריע לאותה צעירה שיכורה באותו האירוע. במקרה זה זיהינו אלמנט ברור של בורות עם ניחוחות אנטישמים כאשר אותה צעירה לא יודעת לזהות את דגל ישראל אבל דווקא המגן דוד שבו הפריע לה מאוד. מדובר בעוד התרחשות סמלית של עוינות אך השיא עוד לפנינו.
המשחק כבר הסתיים. מתחילים להתפזר, מספר אנשים צעירים עוברים ליד צמד העיתונאים קצת טופחים להם על השכם "טוב שאתם כאן". אחרים עוברים לידם ומנחמים לאחר ניצחון גרמניה "חבל שגם אתם לא העפלתם". רק חבל שהסימפטיה החביבה הייתה רק אתנחתא קצרה לפני הסיום העגום לניסוי.

 

מקרה אחרון

בתהליך ההתפזרות עברו השניים ליד חבורה גדולה, כנראה של מהגרים, 15 במספרם לערך, אשר דיברו ביניהם בערבית ובהו בעיתונאים ובדגל ישראל שעליהם. בחור חסון בעל מראה מזרח תיכוני ניגש אליהם מתוך החבורה ובמבטא כבד ירה: "מה יש לכם לחפש כאן הא, יא בני זונות?" אכן סיטואציה מפחידה. השניים כתבו כי רק רצו להיעלם אך לפני שהספיקו קבלו דחיפה חזרה בגב מבחור אחר. מפה התחיל מטר של קללות יריקות על הבגדים, הדגלים וכמה בתוך הפרצוף. השניים נמלטים לכיוון הכוח המשטרתי שעומד סמוך לאנדרטת השואה (כמה אירוני). העוברים ושבים שהיו במקום הבחינו בהכנה ללינץ', כמובן שאף אחד מהם לא התערב לטובת חברינו.
מדובר במיקום מרכזי בברלין שהוא גם האזור התיירותי ביותר בברלין. לא בשכונת מהגרים עוינת. כוחות משטרה כמעט בכל מקום. אותם המהגרים ממוצא ערבי (כפי שנשמע לא מדובר בפליטים כי ידעו קצת גרמנית) פשוט לא ספרו אף אחד במפגן השנאה האלים שלהם. שום מילה נגד יהודים, שום מילה נגד ישראל, ישר אלימות פיזית נגד שני אזרחים העטופים בדגל ישראל. הדבר בהחלט מסמן את תהליך אבדן השליטה של הרשויות בבירה הגרמנית (משהו שכבר מזמן קרה בבלגיה ובצרפת).
רק לפני שבוע הותקף בחור צעיר עם כיפה שטייל בפארק טרפטאו במזרח ברלין על ידי 3 פליטים מארצות ערב. הבחור חטף אגרופים ובעיטות בכל חלקי והיה זקוק לטיפול רפואי. מדובר בעוד מקרה שנכנס לסטטיסטיקה של הארגונים הממשלתיים והעצמאיים שמתעדים התקיפות והאירועים האנטישמים בגרמניה. הרשויות בגרמניה מצידם משתמשות במניפולציות סטטיסטיות על מנת להמעיט בחשיבות הבעיה (כאמור הפרדה מוחלטת של מקרי עוינות לישראל מאירועים אנטישמים, השלכת האחריות על הימין הקיצוני בשביל למנוע פעולות איבה נגד פליטים ועוד). הרי מבחינתם השוואות לתקופות אפלות להיסטוריה שלהם הם נזק תדמיתי שהוא חמור יותר מאבדן השליטה בפועל שנגרם שבעקבות גלי הפליטים הבלתי פוסקים! האנטישמיות בקרב המהגרים והפליטים ממדינות ערב הם בבחינת "שינוי חוקי המשחק" בחברה הגרמנית. בגרמניה של 2016 עדין כל אמרה בעלת ניחוח אנטישמי יכולה לחסל קריירות של בכירים בתקשורת ובפוליטיקה. מאות אלפי הפליטים והמהגרים אשר לא גדלו על תרבות כזאת של פוליטיקלי קורקט בהקשר היהודי לא מרגישים מחויבים כלל לקבלת אחריות העבר (Aufarbetiung) של מארחיהם הנדיבים וכאשר הקיצוניים ביניהם רואים סוף סוף יהודי/ישראלי (לפעמים לראשונה בחייהם) זה נגמר רע במקרים רבים. המקרה האחרון בניסוי הדגל ממחיש היטב את אבדן השליטה ואבדן הביטחון כאשר הניסוי שביצעתי בעצמי במסגרת עבודתי ב-AJC בברלין עם כיפה במחנה הפליטים הגדול בגרמניה, שפך אור רב על השנאה המושרשת לישות הציונית והאנטישמיות שמביאים איתם פליטים רבים מהמזרח התיכון לגרמניה.

בעוד ידידינו העיתונאים האמיצים נמלטים ממטר היריקות שספגו בסוף האירוע, עובר לידם בחור ומסנן לעברם עם חיוך "כאילו זה לא היה לכם ברור, ממש דרכתם על חרא עם הדגל הזה" בסלנג גרמני משובח.
באמת סחתיין על הניסוי האמיץ, אך מה הם חשבו לעצמם ידידינו? כל תושב גרמני היום יודע שמדובר בסיכון ענק להתבטאות בחוגים מסוימים בעד ישראל, אז ללכת עם דגל בפומבי בין אלפים?! לאלפי התיירים הישראלים הפוקדים מדי חודש את ברלין במחשבה שהכל טוב ויפה בגרמניה החדשה וכולם אוהבים אותנו, אין הדבר ברור.
מטרת הניסוי היתה כאמור תמימה מאוד, לבדוק האם דגל ישראל יכול להשתלב בשקט בין שאר הדגלים הנישאים באירוע ההקרנה הרב תרבותי של משחק הנבחרת הגרמנית ביורו ללא אירועים חריגים.
את המסקנה לגבי אותן החוויות שעברו נושאי דגלנו אני משאיר לקוראים להסיק על פי ניתוח המקרים.

ואכן, אם זה מה שמעורר סביבו דגל עליו מגן דוד באירוע פומבי בבירת גרמניה 71 אחרי השואה ושלטון הרייך אז לא נותר הרבה חוץ מלהסכים עם הביטוי הידוע מספר קהלת – "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש".

20 News

20 News