"נֶאֶסְפוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים, וַאֲדָמָה, עֲלֵיהֶם. וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל, מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר; וַיַּעַמְדוּ, וַיִּתְוַדּוּ עַל-חַטֹּאתֵיהֶם, וַעֲו‍ֹנוֹת, אֲבֹתֵיהֶם. וַיָּקוּמוּ, עַל-עָמְדָם, וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, רְבִעִית הַיּוֹם; וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים, לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם… וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם… וַיֹּאמְרוּ הַלְוִיִּם… הִנֵּה אֲנַחְנוּ הַיּוֹם, עֲבָדִים; וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ, לֶאֱכֹל אֶת-פִּרְיָהּ וְאֶת-טוּבָהּ הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֲבָדִים, עָלֶיהָ. וּתְבוּאָתָהּ מַרְבָּה, לַמְּלָכִים אֲשֶׁר-נָתַתָּה עָלֵינוּ בְּחַטֹּאותֵינוּ; וְעַל גְּוִיֹּתֵנוּ מֹשְׁלִים וּבִבְהֶמְתֵּנוּ, כִּרְצוֹנָם, וּבְצָרָה גְדֹלָה, אֲנָחְנוּ" (נחמיה, ט')

השבת, כ"ט בחשוון, נחגוג את חג הסיגְד שהביאו איתם יהודי אתיופיה לארץ, חג שאותו שימרה קהילת "ביתא ישראל" לאורך שנות גלותם. ציונו של החג, הקבוע בחוק כיום חג רשמי של מדינת ישראל, החל כבר היום בתפילה וטקס בטיילת ארמון הנציב, המשקיפה אל הר בית ה'. על פי המסורת האתיופית, חג הסיגְד חל בכל שנה שבעה שבועות אחרי יום הכיפורים, כאשר משמעותו נובעת מאותו עיקרון של יום הכיפורים – חשבון נפש. אלא שכעת, 50 יום אחרי חשבון הנפש האישי, אנחנו נדרשים לעשות חשבון נפש לאומי.

תפילת חג הסיגד בטיילת ארמון הנציב, היום (ה'). צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
תפילת חג הסיגד בטיילת ארמון הנציב, היום (ה'). צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

 

ההשראה לחג נשאבה מהעצרת שקיימו עזרא ונחמיה בימי שיבת ציון הראשונה לחידוש הברית בין עם ישראל ואלוהיו, כפי שהיא מתוארת בספר נחמיה, שעפ"י המסורת הייתה חג הסיגְד הראשון. בסופה של התפילה נערך טקס חידוש הברית, בו חתמו המנהיגים על אמנה בה נכתם: "לֹא נַעֲזֹב אֶת-בֵּית אֱלֹהֵינוּ" (נחמיה י'). אותו התהליך של החזרה בתשובה ה"יום כיפורית": עזיבת החטא-קבלה לעתיד-חרטה-וידוי המתואר אחד-לאחד בספר נחמיה, נעשה הפעם באופן לאומי, עם כלל בית ישראל.

ביום זה נהגו יהודי אתיופיה לצום ולהשתחוות להקב"ה. כולם היו עולים על הר גבוה והקֵסִים התפללו, נאמו ודרשו לקיים את מצוות התורה. ההר הגבוה הזכיר והמחיש את עליית משה להר סיני ביום מתן תורה – יום הברית בין עם ישראל ובין ה'. כמו כן, ההר הגבוה נחשב מקום טהור ומקצת מההרים שציינו בהם את חג הסיגְד הם בעלי משמעות קדושה עבור יהודי אתיופיה.

תפילת חג הסיגד בטיילת ארמון הנציב, היום (ה'). צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
תפילת חג הסיגד בטיילת ארמון הנציב, היום (ה'). צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

 

באתיופיה, חג הסיגְד נחגג בכמה כפרים מרכזיים. אנשים שגרו במקומות רחוקים יצאו למסע שלפעמים ארך כמה ימים בכדי להגיע לאותם הכפרים שצוין בהם חג הסיגְד. בבוקרו של חג הסיגְד היו המשתתפים רוחצים ומיטהרים בנחל קרוב לכפר שהחג נחגג בו ולובשים בגדים לבנים. כמו כן, הוכנו מאכלים לקראת הסעודה שתיערך בסופו של היום, לאחר הצום. המשתתפים, ובראשם הקֵסִים (הכהנים) שנשאו שמשיות צבעוניות, הוציאו את ספרי האוֹרית (התורה) מבית התפילה של הכפר. הוצאת הספרים לוותה בתפילות, שירים וקריאות שמחה. מבית התפילה צעדו המשתתפים אל ההר, שם נערך הטקס.

הרמב"ם בהלכות תענית מסביר כי כאשר מגיעה צרה על הציבור – צרה שהיא לאומית ולא פרטית – הציבור כולו נדרש לערוך חשבון נפש יחד. "מצות עשה מן התורה, לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור. כל דבר שיצר לכם, זעקו עליהן והריעו" (הלכות תענית, פרק א'). הרמב"ם מדגיש כי כאשר עם ישראל נקלע למשבר, השלב הראשון הוא להכיר בחטאינו, קודם כל לזהות אותו ולהיות מסוגלים לזעוק ולהצביע עליו. "ודבר זה, דרך מדרכי התשובה הוא: שבזמן שתבוא צרה ויזעקו לה ויריעו, יידעו הכול שבגלל מעשיהם הרעים הרע להן, וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם".

תפילת חג הסיגד בטיילת ארמון הנציב, היום (ה'). צילום: הדס פרוש, פלאש 90
תפילת חג הסיגד בטיילת ארמון הנציב, היום (ה'). צילום: הדס פרוש, פלאש 90

 

השלב הבא לדבריו הוא התענית, הבעת הכאב על החטא. מה שבא לידי ביטוי בחג בצום שנערך עד מחצית היום. אולם הוא ממשיך ומסביר כי אין להסתפק בתענית וכי יש לפעול לתיקונו של המצב. "יושבין בבית הכנסת, ובודקים על מעשה אנשי העיר, מאחר תפילת שחרית עד חצי היום; ומסירין המכשולות של עבירות, ומזהירין ודורשין וחוקרין על בעלי חמס ועבירות ומפרישין אותן".

פן חשוב בהלכות הרמב"ם, הוא העובדה שהמעמד חייב להיעשות בכינוס של הציבור. "מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, וכל העם מתקבצים ומתכסים בשקים; ונותנין אפר מוקלה על גבי התיבה, ועל גבי ספר תורה, כדי להרגיל את הבכייה, ולהכניע ליבם. ואחד מן העם נוטל מן האפר, ונותן בראש הנשיא ובראש אב בית דין, במקום הנחת תפילין, כדי שייכלמו וישובו… ואחר כך מעמידין ביניהן, והן יושבין, זקן חכם. לא היה שם זקן חכם, מעמידין חכם; לא היה שם לא זקן ולא חכם, מעמידין אדם של צורה. והוא אומר לפניהם דברי כיבושין, אחינו לא שק ולא תענית גורמין, אלא תשובה ומעשים טובים… עד שיכניע ליבם, וישובו תשובה גמורה".

מלקם בהל (חג שמח)! ומי ייתן ונזכה ביום מן הימים לערוך חשבון נפש לאומי שכזה ברוב עם, אחרי ששבנו לציון מחדש.

אביה ריש

אביה ריש

עורכת תוכן, אתר ערוץ 20