משפחות שלמות, הורים וילדים או חלקים מהמשפחה נמצאים כעת בבידוד. לחלקם מצפה יותר משבוע ולחלקם רק כמה ימים. חלק אחר חושש שעוד מעט גם הם יצטרכו להיכנס לבידוד. כאשר כל המשפחה בבידוד, החוויה מורכבת כי לא פשוט להיות במשך שבועיים נצורים בבית, ללא השגרה הרגילה, ללא חברה ולפעמים ללא תעסוקה. הקושי בא לידי ביטוי גם ברמה הזוגית וגם ברמה ההורית. לא סתם מתרוצצת בווטסאפ הבדיחה מה יהיה יותר נדרש בעוד תשעה חודשים מיילדות או עורכי דין לענייני גירושים.

מורכבות אחרת חוות המשפחות בהן רק אחד ההורים או אחד הילדים בבידוד. משפחות אלו מרגישות שמתרחקים גם מחברי המשפחה שאינם בבידוד. לא מעוניינים לבוא אליהם לביקורים. לא מזמינים אותם אחה"צ ומסתכלים עליהם בעין עקומה בחוגים השונים, בתור לסופר ואפילו נמנעים לעלות איתם במעלית. אפשר להבין את החשש. אנו יודעים שידע שווה כח. אנו גם יודעים שחוסר ידע ואי וודאות שווים חרדה. השינויים בהוראות וההחמרה שלהן מגבירה את החרדה ומחזקת את המחשבה שעלינו להחמיר מעבר למה שנאמר. במצבי אי וודאות אנשים נוטים לדאוג, להיות פחות ופחות רציונליים ולהרחיב את ההתנהגויות ההגנתיות. חרדה גורמת לנו פחות לראות את האחר, ויותר להתמקד בעצמנו, בקרובים לנו וברמה החברתית לדומים לנו. לכן, התחושה של אותם מבודדים חברתית בהחלט יכולה להיות נכונה.

אז מה ניתן לעשות:
1. דבר ראשון והכי חשוב לזכור שזה זמני. לזכור שאנחנו במצב חרדה. כמו שלא שופטים אדם בזמן כעסו. כך גם לא בזמן חרדה. להסביר לעצמנו ולילדים שאנשים פוחדים. זה לא אישי נגדם וגם יחלוף בקרוב. זה יאפשר לנו גם לתרגל אמפתיה וגם לא לצבור כעסים. חשוב לא להסיק מסקנות לגבי חברים/ שכנים/ קהילה לפי התנהלותם בספציפית, אלא להסתכל על התמונה הרחבה.

2. לפעול בשקיפות. למשל כאשר מגיעים לחוג ורואים הורה שאומר לבנו להתרחק מהבן שלך, לגשת, להסביר כיצד שומרים על כללי הבידוד בבית ולבקש להתחשב. כך גם אם הילד מבקש ללכת לחבר. להתקשר להורה של הילד, להסביר, לשאול, ולדעת גם לקבל תשובה שלילית. שוב לזכור זה זמני.

3. לנצל את הבידוד החברתי לטובת המשפחה. לבלות זמן איכות בבית, לקרוא, להגיע לכל מיני דברים שמזמן רצינו לעשות, ולצאת לבילויים משפחתיים (בלי ההורה המבודד). יש משפחות רבות שרגילות לצאת לבלות רק בליווי עוד חברים. יש משהו נפלא ומחבר לבלות יחד רק המשפחה (גם אם לא בהרכב מלא). זאת גם הזדמנות לרתום את הילדים לעזור ולקחת אחריות במקום ההורה המבודד. הם יהנו מתחושת היכולת והאחריות, והעשייה תקטין את החרדה.

ולזכור פחות לכעוס, פחות להתחשבן, להיות יותר אמפטיים ולשים את עצמנו במקומם של האחרים. וכאמור. זה זמני.

ד״ר איריס לבנשוס – ארליך פסיכולוגית מומחית ומרצה במכללת לוינסקי לחינוך

מערכת ערוץ 20

מערכת ערוץ 20


רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו לקבוצת וואטסאפ או טלגרם שלנו.