כמה תובנות ממערכת הבחירות המפתיעה הזאת:

נתניהו הוא המנצח הגדול של בחירות 2019. התקשורת, ברובה, לעגה לו ללא הרף, כתב החשדות נגדו ריחף מעל כצל מאיים, מפלגת הגנרלים הצטיירה כאלטרנטיבה ראוייה וגוש הימין המפוצל עלול היה לסייע למהפך שלטוני. בסופו של דבר נתניהו, והוא בלבד, הצליח להביא יותר ממיליון מצביעי 'ליכוד' לקלפיות. בימים האחרונים הוא ניהל בצורה חכמה ואינטנסיבית את רגעי ההכרעה של הקמפיין ועמד ברף שהציב לעצמו – להגיע לתיקו מול 'כחול לבן' ולדאוג שגוש הימין יהיה אֵיתן. העובדה שבנט ושקד נותרו מחוץ לכנסת הבאה (עם הסתייגות באשר לתוצאות לקולות החיילים) בוודאי לא העציבה אותו ואת רעייתו.

בנט ושקד הם המפסידים הגדולים. שני שרים בכירים שערקו מ'הבית היהודי' לטובת הרפתקה שהוכיחה את עצמה ככושלת ומיותרת וככזו שאיימה על המשך שלטון הימין. כבר בתחילת השבוע, התחושה במטה המפלגה הייתה שזה הולך להיות קשה עד בלתי אפשרי. שקד, כידוע, לא התלהבה ממהלך העצמאות של בנט, ובמידה מסויימת נגררה אליו. על כך היא תשלם מחיר פוליטי כבד. מפלגה ללא מטות, מתנדבים ופעילים משופשפים לא יכולה בתוך חודשיים לנצח את אחוז החסימה האימתני ואת המפלגות הוותיקות בגוש. זהו מחיר היהירות הפוליטית של בנט. גם אם איכשהו יעברו את אחוז החסימה, השותפות הפוליטית בין בנט ושקד כנראה הגיעה הלילה לסיומה. שקד תפלס את דרכה לצמרת הליכוד, שם מקומה. בנט כנראה יחזור לעסקים ולהיי-טק.

הדברים נכתבים בצער גדול, שכן מדובר בשני פוליטיקאים טובים, נמרצים וחכמים שתרמו רבות, בעיקר בתחומי הביטחון והמשפטים. לגבי שקד, יש להעריך שהיא תמציא את עצמה מחדש ביום שאחרי עידן נתניהו.

אי אפשר בלי מילה על פייגלין. הדמות הטרגית של הסוקרים. מי שחלם על שבעה מנדטים סיים, כמו אורלי לוי לפניו, בהפסד צורם. המתקפה עליו, מימין ומשמאל, נתנה את אותותיהּ, כמו גם כמה הופעות מביכות וזחוחות שלו בתקשורת. גם קהל הבוחרים הפוטנציאלי שלו, שאינם סטלנים או הזויים, גילו אחריות ובגרות (על אף גילם הצעיר) והשאירו את המפלגה הלא-ברורה הזאת מחוץ למשחק הפוליטי. נתניהו יכול לנשום לרווחה. פייגלין הוא השם השני, אחרי בנט, שראש הממשלה לא רצה לראות לצידו בשולחן הממשלה.

התרסקות המפלגות הערביות היא פועל יוצא של אטימות נבחרי הציבור הערביים למגזר שאותו הם אמורים לייצג. ב-2015 נבחר איימן עודה כתקווה להובלת שינוי והידוק הקשר עם קהל המצביעים שפחות מתעניין מה קורה בעזה ואיך אפשר לסייע לאבו מאזן המתקרבן. תושביהּ הערבים של ישראל רוצים להשתלב בחברה הישראלית, רוצים תעסוקה, כבישים סלולים ביישובים שלהם, תחושת ביטחון ברחובות ועתיד טוב לילדיהם. עודה, טיבי, זחאלקה וזועבי חטאו לתפקידם. שוב הם בחרו לקדם את הנרטיב הפלסטיני השחוק ולא לדאוג למצביעים שלהם. הפעם, הבוחרים הערבים נתנו דרור לתסכולם מההנהגה המאכזבת.

זאת ההזדמנות להקים מפלגה ערבית שלא מחפשת את הבידול אלא את השותפות, מפלגה שתכיר בישראל כמדינת העם היהודי המכבדת את זכויות המיעוטים הגרים בה. כשזה יקרה, נראה שוב את הערבים נוהרים לקלפיות ומחזירים את האמון שלהם במערכת הפוליטית. לראייה, בבחירות לרשויות המקומיות לא ראינו חרם כזה על ההליך הדמוקרטי.

יהיה זה שחוק לומר שאתמול היינו עדים ליום כיפור נוסף של הסוקרים. הם הוכיחו בעיקר שהם לא מסוגלים לסקור את המגזרים הרוסי והחרדי. ש"ס ו'ישראל ביתנו' הוכיחו את כוחן האלקטורלי ושרדו כהונה נוספת. הפעם זה לא היה קל, אפילו לא לדרעי. והתודה למר"ן.

כחלון איבד 60% מכוחו, ביחס לבחירות 2015. בתחילת השבוע הוא פיזר אופטימיות לכל עבר והיה משוכנע, על אמת, שהוא מגיע לשמונה מנדטים. "אני מרגיש את השטח", הוא אמר – וטעה. אם יתמודד שוב בבחירות הבאות כראש מפלגה עצמאית, כנראה גם הוא ייעלם מהמפה הפוליטית. טוב יעשה כחלון אם יחבור לליכוד. גם ככה הוא ושותפו, השר אלי כהן, הם אנשי ליכוד מובהקים. גלנט מחכה להם שם, לא בטוח שבזרועות פתוחות.

גבאי. אוי, אבי גבאי. שישה מנדטים למפלגה שייסדה את המדינה זה מביך. אובדן של 18 מנדטים מהבחירות הקודמות. גבאי ניהל קמפיין מבולבל ולא ברור. פעם הוא נזכר שהוא מרוקאי מהמעברות וקרא לנתניהו 'גזען', ופעם אחרת התרברב שכמו שהצליח בניהול 'בזק' – כך יצליח בפוליטיקה. אחר כך החליט להתערב בשיקולי הרוטציה של 'כחול לבן', וכשהבין שהוא כמנהיג לא מצליח לגייס תמיכה בציבור, הוא התגאה בנבחרת שלו, שמורכבת ברובה מאנשי שמאל מובהקים. אלא שמי שרצה שמאל – הצביע מרצ.

העבודה איבדה דרך. ימיו של גבאי בפוליטיקה הישראלית ספורים. מי שנכנס אליה כהבטחה גדולה, יוצא ממנה בלי לעורר הדים ובלי שטבע חותם. הוא משאיר אחריו מפלגה מפורקת לרסיסים, שספק אם תצליח להשתקם.

התובנה האחרונה נוגעת – איך לא – ל'כחול לבן'. מפלגה שקמה במטרה אחת: להפיל את נתניהו. גם שרשרת הגנרלים, ניסנקורן ומגישת הטלוויזיה המפורסמת, יחד עם עוד כמה שצורפו מכאן ומשם, לא הצליחו להעביר מצביעים מימין אליהם. גנץ, רמטכ"ל במילואים אבל טירון פוליטי, עשה את כל הטעויות האפשריות. השותפות עם לפיד, גנץ, אשכנזי ויעלון לא נראתה כחיבור טבעי. למרות החיבוקים הקבוצתיים אל מול המצלמות, גנץ העדיף להקשיב ליועצים התל-אביבים שלו במקום לרדת לעם. את זה הוא יכול ללמוד דווקא מאשכנזי.

גנץ כבר הוקלט בחודשיים האחרונים כאומר שהוא לא פוסל ישיבה בממשלה בראשות נתניהו. טוב יעשה אם ייפרד מהחברים לרגע, יודה שנכשל במשימתו להדיח ראש ממשלה מכהן, ויזחל עם חברי מפלגתו לממשלה שתקום. לפיד ויעלון יסבירו לו שזו טעות, שתוכנית השלום של טראמפ, פלוס השימוע שייערך מתישהו לנתניהו, מצדיקים המתנה באופוזיציה.

גנץ לא קורץ מהחומרים האלה. הוא לא נכנס לפוליטיקה כדי להיות שלי יחימוביץ'. סמכו עליו שיבדוק היטב את האופציה להיכנס כשר הביטחון בממשלת נתניהו. האם נתניהו בכלל מעוניין בכך? אין איש יודע.



אלירן טל
כתב בדסק המדיני של ערוץ 20