הילדים בגן מכירים את הכלל "מה שיוצא, אני מרוצה", אבל בעסקים זה לא תמיד תופס.

אם אדם מוכר לחברו מרתף חביות יין בלי שיודע הקונה כמה חביות יש שם בדיוק, המכירה תקפה.

אבל אם אדם אומר לאדם אחר – כל מה שבמרתף הזה מכור לך, המכירה לא תחול. גם אם הקונה הסכים לרכוש את תכולת המרתף בלי שיש לו מושג מה יש שם, אי אפשר להתייחס להסכמה הזאת ברצינות, אומר הרמב"ם.

מבחינתנו, אנחנו מניחים שהוא לא עשה זאת בלב שלם.

טוב, אבל עסקאות הזויות כאלה לא נוגעות אלינו, נכון? מתברר שנוגעות בהחלט.

הרי לפני פסח, רובנו מוכרים את החמץ שברשותנו.

נו, האם מישהו מאתנו מציין את סוגי החמץ המדויקים – חטיפי אנרגיה, דייסת סולת ובורגול? לרוב, לא ממש.

אז כיצד המכירה תקפה?

הפוסקים דנו בשאלה הזאת. חלקם כתב שאכן יש צורך בפירוט מיני החמץ השונים, אך פוסקים אחרים סברו שאין הכרח בכך. אחד הנימוקים לכך התבאר בידי רבי משה פיינשטיין זצ"ל, הוא הסביר שכיום קונה הגוי חמץ של קהילות שלמות, ואפילו של כל המדינה ומפעלי המזון שבה, ולכן ברור וידוע שכל מיני החמץ כלולים במכירה, ואין  צורך לפרטם.

מערכת ערוץ 20

מערכת ערוץ 20



:עוד באותו נושא