נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין התקבל היום, חמישי, ד' בתשרי, 3 באוקטובר, בטקס ממלכתי מיוחד ברחבת הכנסת, שם סקר את משמר הכבוד של הכנסת לצד יושב ראש הכנסת ח"כ יולי אדלשטיין, והניח זר למרגלות הגלעד לזכר חללי מערכות ישראל.

הנשיא נאם בישיבת הפתיחה של הכנסת ה-22 ולאחר מכן הושבעו חברי הכנסת הנבחרים. 

דברי הנשיא:

מכובדי כולם, חברי וחברותיי חברי הכנסת, אזרחי ישראל. מספרים על הנשיא חיים ויצמן, שראו אותו בביתו שברחובות כשפניו נפולות. שאלו אותו, למה אתה עצוב? הרי משה לקח את העם 40 שנה במדבר, ולא נכנס לארץ. אבל אתה – אתה לקחת את העם כמעט 40 שנה במדבר, וזכית – החלום התגשם! הוקמה מדינה, ואתה עומד בראש החלום הזה. השיב להם הנשיא ויצמן, לא, מצבי גרוע משל משה. קשה, הוא אמר, קשה לחיות את החלום.

מכובדי. בימים כאלה, אנחנו מרגישים לפעמים שקשה, קשה לחיות את החלום. אבל בל נשכח לרגע- זכינו. זכינו לחיות את החלום. מדינת ישראל היא נס. מדינה יהודית ודמוקרטית, בדיבור אחד. בית לכולנו, בית בטוח. בל נשכח לרגע לאן ולשם מה התחלנו ללכת.

מכובדי, קריאתי לממשלה רחבה זכתה לביקורת מימין ומשמאל. אני קשוב לביקורת הזאת. זו ביקורת לגיטימית, שיש בה הרבה מהצדקאני יודע, שממשלה רחבה או "ממשלת אחדות", היא לא הפתק ששלשלו כל אזרחי ישראל לקלפי. אני גם יודע, שבמקרה ותקום ממשלה רחבה, חלקכם ימצאו את עצמם באופוזיציה. ואילו אני, מעומק ליבי, ומתוקף תפקידי, מתבקש ומבקש להיות נשיא גם שלכם. לא רק של הרוב, לא רק של האחדות, שמטבעה משאירה חלקים נרחבים מחוץ למעגלי ההשפעה.

ועדיין, יש רגעים בודדים בחיי עם, שבהם נדרש הנשיא, מתוקף תפקידו הממלכתי, להתערב, לפעול לכיוונה וכיולה של המערכת, שמתקשה לשוב אל המסילה. כפי שאמר הנשיא הרצוג, בעת שהכריע להתערב ולנסות להקים ממשלת אחדות, ואני מצטט: "קיימת סכנה לדמוקרטיה שלנו, וללא משטר דמוקרטי המבוסס על רצון הרוב בעם – אין עתיד למדינת ישראל. האיום הגדול האורב לנו הוא מבית", המשיך הרצוג, "הוא נובע מחוסר הסובלנות וההידברות, בין דתי לדתי, בין דתי לחילוני, בן עדה לעדה, בן עם לעם. והוא כבר מקבל, לבושתנו, ביטויים ציבוריים מפחידים ומחפירים המעוררים שאט נפש". כך אמר הנשיא הרצוג, ונדמה לפעמים כאילו דיבר על ימינו אנו.

 

גם אני, כוחי מוגבל. אין לי אלא את פי. אני יכול רק להציע ואולי לנסות ולגשר, ואני גם לא יודע, אם אני המגשר המתאים ביותר למשימה. אבל אני יודע, שעת צרה היא ליעקב – עת חירום לביטחון ישראל. עת חירום לחברה הישראלית. עת חירום לדמוקרטיה הישראלית – לכל הדברים שיקרים לנו.

הקמת ממשלה אינה משאלת לב חברתית בלבד. בימים אלה, יותר מתמיד, היא צורך כלכלי-בטחוני שכמותו לא ידענו כבר שנים רבות. כפי שלמדנו קהלת: "עת לחבוק ועת לרחוק מחבוק. עת לקרוע ועת לתפור, עת לחשות ועת לדבר. עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום." מוריי ורבותיי, אזרחי ישראל. לצד התסכול שמעורר בנו המבוי הפוליטי הסתום אליו נקלענו- תוצאות הבחירות הן גם תעודת כבוד לחברה הישראלית. הן כרטיס אדום שהוציאו אזרחי ישראל לנבחריהם. כרטיס אדום לפופוליזם, לשיטה פוליטית שניזונה מחיטוט בקרעים ושרואה בפחדים של כולנו, אלה מאלה, משאב לחצוב בו.

בפניכם, נבחרי הציבור, מנהיגי העם, מונחת האפשרות וההזדמנות להקים ממשלה רחבה. כזאת שתאפשר לנו להשהות את המחלוקות בינינו, ולעבוד בזיהוי מרחבי ההסכמה בתוכנו. לפעול למען אזרחי ישראל. למען הכלכלה. למען ביצור בטחונה של מדינת ישראל. ואגב כך, לאפשר לכולנו הזדמנות לנשום קצת, להחלים.

בממשלה כזאת לא יוכל אף צד להתבלט על ידי ניגוח ודה-לגיטימציה של הצד השני. בממשלה כזאת תצטרכו להצטיין בהישגים שקשורים בחיים עצמם. בהוזלת מחירי מעונות היום. בהתמודדות אפקטיבית עם חמאס, חיזבאללה ואיראן, בהעלאת הפריון במשק, בטיפול בקשישים ובנכים, בשיפור איכות החינוך ויצירת שוויון הזדמנויות אמיתי בפריפריה, במיגור הפשיעה והאלימות המשתוללות בחברה הערבית, שהגיעו לכדי מצב חירום לאומי. ממשלה רחבה כזאת תהיה הזדמנות עבור כולנו להיזכר, שנכון, יש בינינו מחלוקות נוקבות, אבל לצדן יש אחוז נכבד של משימות, שכולנו נסכים עליהן.

חברותיי וחבריי חברי הכנסת. עיניי כל העם נשואות אליכם, המפלגות הקטנות כגדולות. מערכת בחירות היא תכנית הריאליטי היקרה ביותר בעיר. מיליארד ושבע מאות מיליון ש"ח. עליכם לזכור כי מעונה לעונה, עלול הרייטינג לצנוח, בעוד שהתוצאה תישאר דומה. כפי שאמרתי בעבר, אין בידי פתרונות קסם. אבל העם לא זקוק לפתרונות כאלה. הוא זקוק למנהיגים. הוא זקוק לכם. בכם, היושבים כאן, הוא בחר לתת את אמונו. שמרו על אמון העם הזה. אין יקר ממנו, ובלעדיו- אנה אנו באים.  ברכות לחברי ולחברות הכנסת ה-22. אני מאחל לכולנו שהכנסת הזאת תמלא את ימיה, ותזכה לתת את אמונה בממשלה חדשה בישראל, בממשלה לעם בישראל. לכבודה של הכנסת, לכבודה של הדמוקרטיה הישראלית, לכבודם של אזרחי ואזרחיות ישראל.

יקיריי, אזרחי ישראל כולם. בסוף דבריי, אבקש לנהוג כמנהג ישראל, המאמינים שאין יום הכיפורים מכפר על עברות שבין אדם לחברו עד שירצה את חברו, ויבקש סליחה. סליחה אם נהגתי או התבטאתי שלא כדין, או ששתקתי ולא הבעתי מחאתי מול תופעות פסולות. אני מבקש סליחה, ממי שפגעתי בו. ממי שנפגע מדבריי, מעשי או מחדליי. ממי שנפגע מדברים שאמרתי או מדברים שלא אמרתי. "מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה". צרכי עמי מרובים, ודעתי קצרה.  "אלוהינו שבשמים רפא את חולי עמך וראה בדוחק השעה; שית שלום ביננו; שית שלווה בארמונותינו; תן שלום בארץ; תן שלום במלכות; תן טל ומטר לברכה בעתו; תן זרע לזורע ולחם לאוכל; תן לחם לפי הטף לשובע". גמר חתימה טובה, שנה טובה, לכם ולכל בית ישראל, לכל העם בישראל. היו ברוכים.