לאחר שמניין הקורבנות בשיטפון בנחל צפית עלה ל-10 וכל ההרוגים זוהו, היום (ו') ייערכו הלוויותיהם של שבעה מהנספים. מוקדם יותר היום, הובאה למנוחות אלה אור ז"ל, תושבת מעלה אדומים, בבית העלמין במישור אדומים. בני משפחתה של אור ספדו לה וסיפרו על האישיות המיוחדת שהיא הייתה.
"אהובת ליבנו, עדינה, צנועה, חכמה, מלאת חוכמת חיים, אוהבת לעזור לכולם", אמר הסב רפי אנגל, "קטפת הקב״ה את הפרח הגדול ביותר, אנחנו עדין לא מאמינים ומעכלים את גודל האסון. כמה שמחת ללכת למכינה, הרגשת גאווה גדולה. כשחששנו מהטיול התשובה של המדריכים היתה 'אל תדאגו סימכו עלינו' והרי התוצאות".
" לפני שלוש שנים עברנו לגור במעלה להיות ליד הנכדים והנינים. כל הזמן אמרת – 'סבתא כמה אני אוהבת את האוכל שלך, כמה טוב שעברתם לפה'. אנחנו לא מעכלים את האסון שנפל עלינו וכבר מתגעגעים לחיוך שלך".
גם האם שרית אור, ספדה לבתה: " אלה שלנו. באנו להפרד ממך. אלה יקרה שלי. נולדת באחת בלילה בליל שבת. אחות קטנה. ילדה מלאת מרץ ושמחת חיים. אוהבת לסייע ולעזור. מצטיינת בלימודים. אוהבת טיולים בטבע. ילדה דעתנית. מנהיגה. אמרת לנו שבשנה הבכה תלכי לשנת מכינה לתרום. ואז אלך לצבא. רצית להיות מדריכת חי"ר".
"היית ילדה ערכית. מש"צית. אוהבת את הארץ. מלווה בטיולים ומדריכה", המשיכה האם, "אני כמו כל אמא. דואגת. חופרת. שולחת הודעות. איפה את. מתי את חוזרת. תמיד היית משיבה אימוש אל תדאגי אני בדרך".
"לא הספקתי לראות אותך ברביעי אחר הצהריים כשארגנת את התיק לטיול הגיבוש. איזה גיבוש, 10 ילדים הלכו. התעכבתי קצת בבית הספר: בהתחלה לא הסכמתי שתחתמי בשמי על אישורי היציאה. שלחת לי את הטלפון של המדריכה. דיברתי איתה. איך במזג אוויר כזה סוער? כל הארץ סוערת? לא קיבלתי תשובות".
האם הוסיפה בזעם: "הבטיחו לי שהכל יהיה בסדר ומאובטח. אבל שום דבר לא בסדר. בערב עדכנת אתי שאתם לנים בעין תמר. שלחת לי תמונה בבוקר באוהל וכתבת לי לא לדאוג. ביקשתי ממך שלא תעמיסי על הגב. מאז לא ענית לי יותר. הלכת, אלה שלנו".
רועי, האח הגדול של אלה, ספד לה: "איך נפרדים? איך אומרים שלום? את בת אחרונה לבית משפחת אור. קטנה. חמודה. מקסימה ומיוחדת. לנצח תישארי צעירה. היא הייתה הכי קטנה אבל כולנו התייעצנו איתה. אלה תמיד רצתה שכולנו נהיה מאוחדים. כולנו בכור היתוך יחד גדול. זו הצוואה שלה. היא רוצה עולם הרבה יותר טוב". האח הוסיף כי רק לפני כחודש אלה השתתפה בהצגה שעוסקת במוות במסגרת הבגרות בתיאטרון. "הציטוט הראשון של ההצגה היה ערב טוב אני מתנצלת שנאלצתם להמתין פה כל כך הרבה זמן. היה לי מין פקק כזה. פקק זו לא המילה המדויקת כי לזמן אין פה כל כך משמעות. אז ברוכים הבאים לארץ החיים. אחותי היקרה תהי נשמתך צרורה בצרור החיים".
"מבטיחים לחיות אותך לעד יעלי"
הלווייתה של יעל סדן ז"ל, תושבת ירושלים, החלה ב-12:30 בבית העלמין בגבעת שאול בירושלים: גם מעיין ברהום ז"ל מירושלים הובאה למנוחות בגבעת שאול. אביה של יעל סדן הספיד אותה: "תנוחי על משכבך ילדתי. תהיי נשמתך צרורה בצרור החיים אמן. כל בוקר הייתי אומר פרק תפילה שתמיד הייתי מקדיש שורה לכל בני המשפחה. אני מברך כל בוקר ומתפלל שישמור לי על המשפחה. אבל כנראה לקדוש ברוך הוא יש תכנונים אחרים. אתם לא יודעים איזו ילדה היא… הכל נגדע, נגמר. איזה מן חיים אלה שנקטעים באיבם? ככה סתם? בלי שום סיבה? לא אראה עוד את ילדתי, את בתי האהובה? אני אוהב אותך ילדה שלי".
גם איתי סדן, אחיה של יעל, הוסיף: "תמיד אמרת שאני אדיש ולא מביע רגשות? יעל, אני אוהב אותך יעל. אני אוהב אותך, אחות שלי. אני לא אשכח אותך לעולם. את תמיד תהיי בלב שלי. אין צדק בעולם הזה. תזכרו את יעל כשהיא מחייכת שמחה ומאושרת, כפי שהייתה תמיד. איך שהיא הייתה באה הביתה כולם היו מרגישים בנוכחות שלה. אני לא מצליח לעכל את זה. אני מקווה שאת במקום טוב יותר. אני מצטער יעל. מצטער כל כך. אוהב אותך כל כך".
אסף, בן זוגה של יעל, אמר בהלווייה: "זכיתי להיות בן זוגך שש שנים. בזכותך אני מי שאני היום. כבר מגיך צעיר היו לך תובנות שלא הפסקתי ללמוד מהן. את ילדה כל כך יפה, מנומסת, מכבדת ואהובה. מודה לך על הזכות שנתת לי לחיות במחיצתך כל כך הרבה שנים. אני תוהה איך אני ממשיך מכאן. את תמיד תהיי אהבת נעוריי ולא אשכח אותך לעולם".
אחד מבני הנוער שהספיד בשם המכינה אמר: "יעלי שלנו, הצחוק והחיוך שלך תמיד שידר נועם. נהנית לעשות. תמיד ידעת להגיד את הדבר הנכון. הלב שלך הענק מפיץ תמיד חום ואהבה לכל עבר ואני מבטיח שלא נוותר על הביחד שלנו. מבטיחים לחיות אותך לעד יעלי".
"האמבולנס הגיע רק בשש כי עזרת לכולם לעלות למעלה"
גם מעין ברהום הובאה למנוחות בבית העלמין בירושלים. דורית, אמה, סיפרה: "מעין עשתה אותי אמא. היא נתנה לי את התפקיד הכי חשוב. היא לימדה אותי ערכים וציונות. אמא, היא אמרה לי, לא צריך להיות רק חכם אלא גם צודק. האמבולנס הגיע רק בשש כי עזרת לכולם לעלות למעלה, מאמינה שיהיה בסדר, שמלאך כלשהו יבוא וישמור עליך". לבסוף התנצלה: "סליחה שעשיתי אתכם בוכים".
אורית, אחותה של מעין: "מעין אחותי היחידה. אני לא יכולה לדמיין שלקחו אותך ממני. לא יכולה לחשוב שלא תצאי מהחדר ותתני לי חיבוק, חיבוק כל כך גדול מגוף קטן. הייתה לי הזכות להיות אחותך. כמה חכמה. ביום שלישי הייתה הפגישה האחרונה. היינו בים וכשהתרוממת גוננתי עליך שלא יקרה לך כלום. מצטערת שלא יכולתי הפעם לגונן עליך. אשמור עליך ועל אבא. תהיי איתי בכל רגע בחיים, לעולם ועד. אוהבת אותך".
חן, אחותה, אמרה: "לא נתפס שאנחנו סופדים לך, לא הגיוני. למה אני צריכה לקבור את אחותי? זה לא נכון. אבל נסתרות דרכי השם, היית מלאך, הוא רצה אותך לידו. תסתכלוי עלינו מלמעלה, תשמרי עלינו. אתגעגע אליך כל כך. אחשוב עליך כל יום. אני אוהבת אותך כל כך, אחותי הקטנה והיפה".
אופק, חבר של מעין, אמר: "אמרתי לך תמיד שאני יודע להקשיב ואהבת אותי כמו שאני. מי שזכה להכיר אותך וכמוני קצת יותר זכה לקרן אור ולחיוך רחב. 'אף פעם לא אהבתי גבר כמוך', ככה אמרת לי. ואני הספקתי להגיד לך לפני שהלכת שאני אוהב אותך. חיית חיים מלאים וקצרים כמו של מבוגרים. נשבע לך שאני אשמור על חברייך הקרובים ועל ההורים שלך גם אם זה יעלה לי במחיר יקר".
"הקרבה עצמית אצילית של מנהיג מלידה"
בני משפחתו של צור אלפי ספדו לו בבית העלמין במזכרת בתיה. אביו אמר: "אין בנו כעס, יש בנו רק אהבה. אנחנו מחבקים את הח'ברה מהמכינה היקרה הזאת. תנחומים לכל המכינה, אנחנו לא כועסים על אף אחד. תמשיכו לטייל ולהיות טובים". אחותו של צור, יעל, אמרה: "אחי הקטן, רק שלשום עזרתי לך לארוז תיק לטיול שממנו לא חזרת. אני עדיין מחכה שמישהו יגיד לי שזה לא אתה".
אלפי, תלמיד כיתה י"ב בן 17, התקבל למכינה והיה אמור להתחיל ללמוד שם בשנה הבאה. אחותו הוסיפה: "היית לי כמו אח תאום, החבר הכי טוב, מודל לחיקוי. מעולם לא פגשתי בן אדם טוב כמוך. אני מקווה שטוב לך במקום שאליו הלכת, שהחיים היו טובים אליך, שעם הזמן אלמד לקבל את האסון הזה. תשמור עלינו מלמעלה, אתה תמיד איתי בכל צעד".
סבתו של צור, פנינה: "קשה לי כל כך. הנכד היקר שלי, לבי ולבנו בוכה בדממה. לא לזה ציפיתי. אין לי מילים לתאר ולהגיד מה שכולנו חשים. מותו של נכד בא עליי בהפתעה בלתי צפויה. לא היו לי מילים לכתוב עליך. זו קללה. קללה. ריבון העולם, שסבתא תספיד נכד? ממתי הורים יספידו ילדים?"
לדבריה, "כשנסחפת במערבולת הזו, במים האדירים שלא יכולת להם עם כל הכישורים שידעת. גם שחייה, גם צלילה, גם טיפוס. וכל הכישרונות האלה לא עזרו לך לצאת, לעלות למעלה. שמעתי שניסית לעזור לחברים, להציל אותם. זו הקרבה עצמית אצילית של מנהיג מלידה. זה מתאים לך".
סבתא נוספת של צור אמרה: "נכדי היקר צור, אהבת חיי. נשמתי. אוהבת אותך בכל לבי. ילד נפלא, אהוב, טוב לב, מיוחד. היית לי נכד יקר". היא הקריאה ברכה שכתב לה ליום הולדתה: "סבתוש, יום הולדת שמח. אני מעריך אותך כל כך. אני לא חושב שיש עוד מישהו שבקשר כל כך טוב עם סבתא שלו. אני לא מסוגל לדמיין את החיים שלי בלעדייך וגם לא רוצה. את מאחל אושר ובריאות ואהבה והצלחה". היא ביקשה ממנו סליחה, "לא הצלתי אותך. היית על הידיים שלי כל כך הרבה שנים. אי אפשר להפריד בינינו. בחבל הטבור אנחנו מחוברים".
ידידה של צור ספדה לו: "צוקי, אני כועסת עליך, זה היה יכול להיגמר אחרת. למה עזרת לכולם? ברגעים כאלה רוב האנשים יצילו את עצמם. אבל אתה לא כל אחד. למה לא יכולת פעם אחת לשים את עצמך לפני אנשים אחרים? מהרגע שהכרתי אותך הפכתי לבן אדם טוב יותר. איזה משוגעים היינו צור. אני זוכרת שכעסתי עלייך שחתמת ויתור על טיס, אבל אמרת לי 'אל תדאגי, את תבואי לטקס של 669'. אני לא אשכח אותך לעולם".
המשפחה תמכה בהחלטה
הלווייתה של אגם לוי נערכה בבית העלמין בלב השרון. בבית הנוער במושב חרות התכנסו חבריה וחברותיה, ממררים בבכי, כואבים את מותה באסון. הם לוו על ידי עובדים סוציאליים של המועצה. "כולנו בלב שבור מתקשים לעכל את הבשורה הקשה שאגם נספתה", אמר מזכיר המושב מיכה זוהר, "הכאב הוא גדול. בלתי נתפס. מדובר במשפחה אהובה ומדהימה ועתה עלינו לחזק אותה בשעה הקשה".
אגם, תלמידת כיתה י"ב בקריית החינוך בני דרור, הייתה אמורה להתחיל ללמוד בשנה הבאה במכינת "בני ציון", וחברותיה סיפרו כי הייתה נרגשת לקראת טיול הגיבוש. משפחתה: הוריה שירי ושי ואחיה אופק ושקד, תמכו בהחלטתה.