No Tag To Print

הנחיות ממשלתיות – כישלון טוטאלי | דעה

מדינת ישראל מסכמת שלושה שבועות של סגר כללי שבו היה נראה כאילו איש לא הצליח לעמוד בהנחיות הממשלה: משרי הממשלה עצמם, דרך חברי ועדות הכנסת ועד לבכירים ביותר במערכת הביטחון והרבנים. לכן זה רק טבעי לקבוע שהנחיות משרד הבריאות בעניין הקורונה נחלו כשלון חרוץ- כעת נשאר להבין מדוע

כנראה שאין איש מבין הקוראים שיצא אפילו לנסיעה קצרה מחוץ לביתו ולא נתקל במחסומי המשטרה בכבישים. כולנו מכירים את הנוהל: פקק מורט עצבים, מעבר סתמי על פני שניים או שלושה שוטרים, לעיתים מתשאלים ולעיתים לא. "האדם הסביר" עובר את החוויה ומגיע נניח לירושלים או לתל אביב, שם הוא רואה מפגינים מתקהלים ואזרחים חרדים מתפללים, כל אחד בתחומו. הוא שומע ברדיו על חבר כנסת נוסף שנדבק וחבר כנס שני שמאשים. תחושת האבסורד בשמיים.

הישראלי לא אוהב שאומרים לו מה לעשות, הוא אוהב לבחור לבד, לעיתים אפילו לנסות ולטעות. לרוב הוא יודע שמדובר על מעשה הכרחי אבל הוא שרוי בתחושה התמידית של "לי זה לא יקרה". גם העובדה שהמשטרה (שעושה עבודת קודש ימים ולילות) מנסה לאכוף באופן הדוק יותר ויותר את הנחיות הממשלה לא עוזרת- היא גורמת לחלקים באוכלוסיה רק להתנגד בצורה חריפה יותר לקיום ההנחיות.

אבל הדבר הבולט ביותר שניתן לומר על הישראלי- הוא שאין כזה מושג. המניעים של האזרח החרדי, הדתי לאומי, הערבי והחילוני שונים מאד במהותם. כאשר מנסים לאכוף הנחיות דומות לכולם על ידי ממשל מרכזי מקבלים תערובת כללים שנשמעים לא הגיוניים לכל אחד מהקהלים השונים והתבוננות קטנונית ב"דשא של השכן", מה החרדי עשה, מה התל-אביבי עשה וכו'

כשמסתכלים על הצלחות גדולות (וגם על כשלונות גדולים) בעניין הקורונה רואים שהם מגיעים בד"כ מהתנהגות מסוימת של קהילה מקומית. נדמה שהדבר העיקרי שמסוגל לגרום לקהילה לפעול הוא מנהיג הקהילה המקומי, יהיה זה הרב, ראש העיר או המפקד הצבאי. קל מאד לבוא בטענות להנחיות "משרד הבריאות" או האטימות "של הממשלה". קשה יותר להתווכח עם הנחיות שנתן רב הקהילה או ראש עריית תל אביב. מצב כזה גם יאכוף על מנהיגי הקהילה עצמם אחריות אישית לנעשה בתחומם וגם ימנע דמגוגיה ופופוליזם זול על חשבון הנחיות הממשל המרכזי. מנהיגי קהילות בעלות מאפיינים דומים יאלצו להתחרות אחד בשני באופי ההנחיות שהם מטילים ובתוצאות המתקבלות מהן.

לכן לדעתי המודל המוצלח ביותר האפשרי הוא מתן סמכות כמעט גורפת (למעט כמה הנחיות בסיסיות ביותר לכלל האוכלוסיה שיהיו בתוקף גם במרחב הבין-עירוני) למנהיגי הקהילה שיוגדרו על פי המגזרים והרשויות עצמם, תוך הדרכה ולווי של גורמי בריאות ותוך הקצאה של כוחות שיטור ואכיפה. נכון שגם לפתרון הזה ישנם חסרונות, ויתכן שיעשו ניסיונות לא מוצלחים על ידי מנהיגים מקומיים, אך בסך הכל נראה שדווקא מתוך פירוד, נוכל להגיע סוף סוף לאחדות המתבקשת בתקופה הנוכחית.

It is not Android