תושבת שדרות אמרה לי: "פעם זה היה בצפון, עכשיו כנראה זה התור שלנו" וחזרתי אל הזיכרונות ממלחמת לבנון השנייה.

בית בדרום שנפגע מרקטת חמאס. ארכיון. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

 

ביליתי אתמול עם צוות הצילום בשדרות ובאר שבע והבנתי כמה אני מזדהה איתם. הם לא בוכים, הם לא צורחים בבהלה בכל אזעקה, הם בעיקר מודאגים. המציאות הזו של תושבי הדרום, הייתה בעבר המציאות שחייתי בה, וצליל האזעקה שהיה מוכר לי, עורר בי את אותה צמרמורת שחשתי לפני 12 שנה.

ילדי אשקלון במרחב המוגן במהלך צוק איתן. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

 

נולדתי בצפון, לא רחוק מגבול לבנון, את קיץ 2006 אני זוכרת היטב. מלחמת לבנון הסוערת בין צה"ל לחיזבאללה הפכה את החופש הגדול שלי לאימוני כושר ותרגולי הגעה מהירה ככל שניתן לחדר הממ"ד בבית.

הייתי ילדה בת 15 שחיכתה לחופש מבית הספר. במקום ללכת לבריכה ולים, הייתי צריכה להישאר בקרבת הבית כדי להספיק להגיע למרחב מוגן. במקום לשמוע הופעות, שמעתי שריקות של קטיושות. במקום לטייל בטבע, שיחקתי במשחקי קופסא בממ"ד.

תושבי נהריה במרחב המוגן במהלך מלחמת לבנון השנייה. צילום: מלאני פידלר, פלאש 90

 

אלה היו החיים שלנו למשך חודשיים. הקיץ היפה הפך לשדה קרב, ובקרבת הבית היפה שלי התכנסו אלפי חיילים בג'יפים וטנקים  כשבכבישים בורות רבים מנפילות הקטיושות.

באותה תקופה תושבי הדרום הזמינו אותנו אליהם, היום אנחנו מזמינים אותם להתארח אצלנו בצפון.

טיל חיזבאללה בחיפה במלחמת לבנון השנייה. צילום: מקס ילינסון, פלאש 90

 

12 שנים אחרי, המצב הביטחוני נראה כך ואולי בקרוב תושבי הדרום יוכלו לחזור לחיים נורמטיביים, לקיץ של תמימות והנאה, לחורף של שקט ונחת, כמו שיש אצלנו היום – בצפון הארץ.

סיון חילאי

סיון חילאי