נולדתי דור שני בארץ ישראל למשפחה יהודית. אבי מקורו ממינסק ואמי מטריפולי. גדלתי ברמת אביב ובהרצליה ולפני כ-15 שנים הגעתי לאריאל. כשהגעתי, הייתי שמאלנית, כזו שנחרדת מעצם המגורים בהתנחלות.
יום אחד, הלכתי עם חברה שאחיה נפטר מסרטן לעזור לה להתרים לעמותת 'עזר מציון' בקראוונים של מפוני קהילת נצרים באריאל. את הדלת פתחה אישה צעירה, מעבר לדלת ראיתי ערימות של כביסה, הרבה בלגן וילדים מתרוצצים. חשבתי לעצמי שאילו הייתי במקומה, הייתי עצבנית ולחוצה ולא הייתי פותחת את הדלת כמוה, עם חיוך שיכול להאיר עיר שלמה.
אבל היא כן האירה את העיר והאירה את הלב שלי. התאהבתי. התאהבתי בציונות הלאומית, בהתיישבות ביהודה ושומרון ושם, ברגע ההוא נפל לי האסימון.
אני מתגוררת באריאל כ-15 שנים יחד עם בעלי שנמצא כאן בעיר כ-30 שנה. הוא עבר פיגועים, אפילו חטף כדור בחזה במהלך פיגוע לאומני.
ביום שישי האחרון, ראיתי פוסט שכתב עולה חדש מחבר העמים. הוא כתב שהוא ומשפחתו נפגעו מהדתה רק כי הגננת בקייטנה העירונית העירה לו על כך שהביא אוכל לא כשר. הוא תייג את ראש העיר וכתב והתלונן על ההדתה הנוראית שנעשתה בו.
היות והנושא של כשרות במוסדות החינוך מפריע לי כבר שנים ארוכות, כתבתי גם אני פוסט בפייסבוק ותייגתי את ראש העיר. כתבתי שכחילונית אני נאלצת להסביר לילדיי לא לאכול ולא לטעום כריכים של ילדים אחרים… כשאני הייתי ילדה ברמת אביב השמאלנית, יכולנו להחליף כריכים, לטעום מחברים כי היה ברור שכולם מביאים כריכים כשרים. מעולם לא נתקלנו בתופעה הנוראית הזו, ששמירה על גבולות המסורת וההרגלים שלנו כיהודים מתפרשת כשנאת זרים או כגזענות. עשרות או אפילו מאות בני אדם תקפו אותי במהלך השבת על כך שהעזתי לצאת נגד תופעת המזון הלא כשר בגנים.
אפילו איחלו לי למות. כתבו לי שאני חשוכה, גזענית ונדחפת לצלחות של האחרים. למרות שהסברתי שאין לי בעיה מה כל אחד עושה בחייו הפרטיים, למרות שהסברתי שמוסד חינוכי הוא לא מסעדה פרטית או בית או אפילו סופר. הוא מוסד בחסות המדינה, מוסד במימון המדינה שהוגדרה מיומה הראשון כמדינה יהודית.
אנשים לא מבינים את ההבדל בין מדינה יהודית לבין מדינה דתית או מדינת הלכה. לדרוש לשמור על המסורת היהודית ועל קווי מתאר בסיסיים ביהדות במדינה יהודית, זו לא גזענות!
החלטתי לצאת למלחמת חורמה כי הגיעו מים עד נפש. לא ייתכן שכיהודיה חילונית במדינת ישראל, אני ארדף רק כי ביקשתי לשמור על מסורת יהודית במוסד חינוכי ממלכתי.
לא ייתכן שבמדינה היהודית, אני כאישה חילונית אצטרך להתמודד עם קבוצה אתנית שאולם נפגעה ככל הנראה במהלך שנות העלייה מגזענות, אבל אני לא הייתי זו שפגעה באנשים האלו.
הם התבצרו כקבוצה והתגודדו וקיללו, גידפו והלבינו פניי ברבים רק משום שכתבתי שזו לא הדתה. כשאחד מהם כתב לי שאני חשוכה וגזענית אמרתי לו, לא טוב לך תחזור לרוסיה. הם פרשו את המשפט כאילו שלחתי עכשיו את כל העולים מחבר העמים לרוסיה – ממש לא כך. עניתי לאדם יחיד שגידף אותי ואני שלמה עם המענה הזה.
מדינת ישראל לא תתקיים אם לא נשמור על הציביון היהודי. זה הנושא המשמעותי ביותר. לא ייתכן שנוותר על המקורות שלנו רק משום שקבוצה אתנית אחת עלתה לפני שניים-שלושה עשורים והרגלי המחייה שלנו לא מתאימים לה. לא ייתכן להדליק מנגלים ביום כיפור, לא ייתכן לנסוע ביום כיפור, לא ייתכן להביא מזון לא כשר לגן ממלכתי עירוני ולא ייתכן לרדוף ישראלים שלא מוכנים להרכין את ראשם ולהירדף כאילו חזרנו לתקופת השואה – רק שהפעם זה קורה בארץ ישראל בשנת 2020.
המלחמה על הבית לא הסתיימה. יש חזיתות ברורות, כמו המלחמה על המפה של טראמפ ועל החלת הריבונות, יש מלחמה כלכלית בעקבות הקורונה , יש מלחמה נגד כפייה דתית ויש מלחמה בעד מסורת ומנהגים יהודיים שמגדירים אותנו כעם.
לעולם אל תשכחו שבמידה ונוותר על ההגדרה של העם היהודי, תאבד המדינה את ערכה ואנו נותיר לילדנו מורשת מסוכנת וסכנה של שואה שנייה.


רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו לקבוצת וואטסאפ או טלגרם שלנו.