דמיינו לרגע את יום השידורים המיוחד במהדורות הטלוויזיה השונות ביום שלישי הבא: הכתבים המדיניים מדווחים בהרחבה מוושינגטון על רגע היסטורי – פרסום תוכנית השלום של טראמפ. הכתבים הפוליטיים מנגד לא מתרוצצים על המדשאות של הבית הלבן, הם נשלחו לכנסת כדי לדווח על הכינוס המיוחד של המליאה כדי לאשר את הקמת הוועדה שתדון בחסינות נתניהו. יישב הצופה בבית ויחשוב לעצמו: במה מתעסק נתניהו ובאיזה זוטות מתעסקים הח"כים משמאל בתמיכת ליברמן והרשימה הערבית המשותפת.
הרי עומדת לפתחנו הזדמנות מדינית שאולי לא תשוב. הסכם שלום פרו-ישראלי מובהק, שכולל ככל הנראה גם את סיפוח ביקעת הירדן לשטח ישראל ושורה של הישגים עצומים לישראל. גנץ והפרומטר גם זומנו לשם, לוושינגטון. בזמן שחבריו יעסקו בפוליטיקה הקטנה בכנסת, הוא יראה מהצד איך נראה יום היסטורי וחשוב.
מה יעשה גנץ? או יותר נכון – מה יחליטו עבורו יועציו? אם יתמוך בעיסקת המאה של טראמפ (ומתבקש שכך ייעשה) הוא הרי מיישר קו עם מדיניות נתניהו. אם כך, ישאל הישראלי, מדוע לא לתת לנתניהו את המנדט להמשיך בקידום העיסקה עם חברו הטוב טראמפ? מה לגנץ ולהסדרים מדיניים?
אם יתנגד להסכם הוא ייתפס בציבור המתון כמי שנכנע ללחצים של השמאל ושל אחמד טיבי, כמנהיג שמשרת את הנרטיב הפלסטיני.
בכחול לבן לא מתכוונים לדחות את הדיון בכנסת ביום שלישי. נו, זאת תהיה בוודאי טעות נוספת ובטח לא ראשונה של מפלגת "רק לא ביבי". השאלה אם המהלך הזה לא יקבור אותם סופית בדעת הקהל המתונה.
ואולי המהלך הזה שרוקם טראמפ ישיג שלום דווקא בבית. הרי מהלך מדיני בסדר גודל כזה יצריך אחדות בעם. אולי החתן והכלה יגיעו לבית הלבן ושם יבינו שאולי כדאי להניח בצד את המאבקים הפנימיים ולקדם מהלך של ממשלת אחדות.


:עוד באותו נושא