על טקס הדלקות המשואות אני כותב ברגשות מעורבים.
מחד יש שמחה וגאווה עצומה על הצד הסגולי שבטקס – יום ההולדת של מדינת ישראל, התגשמות חזון הנביאים, ומאידך – יש לי תחושה שהטקס נגנב, בעיקר שמאלה, ובצורה מאוד מתוחכמת, שבחורה פטריוטית שמחה ותמימה כמו השרה מירי רגב, אפילו לא שמה לב אליו.
“אויש, נו, מחריב מסיבות” אני רואה כמה מכם מצקצקים בלשונם. “הטקס היה מרגש, מלא גאווה לאומית, שמח. זה מה שיש לך לעשות?”
אז ראשית – אינני מכחיש. הטקס היה מרגש, מדליקי המשואות היו אנשים מרגשים ומרשימים, ובהחלט היה שמח.
אבל תפקידו של הטקס אינו להיות אירוויזיון, מופע אורקולי או מסיבת דיסקו. הוא נבחן במובן הכי רציני שלו, תעודת הזהות של מדינת ישראל בהגיעה ליום הולדתה.
מדינת ישראל היא פרק באמונה ובתולדות העם היהודי. לא סטארט-אפ של מדינת מופת טכנולוגית, וככזו היא חייבת דין וחשבון להיותה חוליה בשרשרת הדורות, לא לעמידה בקריטריונים של ה-OECD שגם זה אחלה.
והטקס צריך להיות יהודי, ולא לגרום למי שערכיו יהודים להרגיש אורח, שעושים לו טובה ומזכירים אותו, עושים לו טובה ומשתפים אותו.
ולכן הערכים העיקריים שצריכים להיות נזכרים הם העם היהודי והתורה. וכמובן, הרבה דברים של עולם החול הנגזרים מהם.
תאמרו “יש חצי כוס מלאה וחצי כוס ריקה, מדוע אתה מתעקש על חצי הריקה?”

אתן לכם משל:

זוג הורים חיכו עשרות שנים לפרי בטן. וכאשר זה בא – השמחה הרקיעה עד לב השמים.
כאשר ביום הולדתו הראשון שר להם “עוגה עוגה עוגה” – לא ידעו נפשם מרוב אושר. גאון. כך גם בשני בשלישי והלאה.
ביום הולדתו העשירי כאשר התעקש על “עוגה עוגה עוגה” – התגנבה דאגה ללבם. לא מפני שאינם יודעים להעריך את המתנה בדמות בן, לא מפני שאינם אוהבים אותו, אלא דווקא משום כך.
גאונות של גיל שנה היא דאגה של גיל עשר.

ובטקסים של השנים האחרונות אני רואה לא רק קפיאה על השמרים בתחום הערכי, אלא בריחה שמאלה מהזהות היהודית של מדינת ישראל. אל מערכת ערכים מערבית, פרוגרסיבית, נוצרית-לייט, כזו של הקרן החדשה.
כך קיבלנו ברשימת מדליקי המשואות בשנה שעברה: לוחם שהפך נכה, מפעילת עמותה לחולי נפש, אמהות לילדים שנחטפו ונרצחו, זמר הומו דכאוני, להקה של בעלי מוגבלויות, תושב קרבן של עוטף עזה, רופאה נכה, נכה לסבית, סלב שהוא אב שכול. והכותרת היא “הרוח הישראלית”.
השנה אנו מקבלים זמר נשוי לגויה, מפעיל “מסע ישראלי” ללא מגבלת דת, מתנדבת נוצריה, אב שכול, אח בדואי, מייסד עמותה לעזרה בדרכים, מתנדבת קשישה בבית חולים, מח”ט דרוזי, רבנית רפורמית שגרה בכלל בחו”ל וליצנית קשישה והכותרת היא “חיבור ישראלי”.
אסור לחזק את העצמיות, אסור לתת קרדיט למי שהוא יהודי בריא ובונה. יהודי לגיטימי רק אם הוא עוזר לחלש או מסכן. לוחם לגיטימי רק אם הוא דרוזי או אישה. רב הוא לגיטמי רק אם רותם את התורה לסדר יום של חול.
בשני הטקסים הדגל הוא החלש, המפגר, הנשי, החריג, המסכן, הזר, הסוטה, הקרבן, החמלה, הצדקה.
אובמה וסורוס חותמים על זה.
ומה שהכי חשוב מבחינתם: “החברה הישראלית”, כתחליף לעם היהודי.
כשכל משפט שני אומר: “בלי הבדל דת”… כאילו שהקימו את המדינה לשום עם, או לעם האסקימוסי.
אז שני מובילי הטקס, אחד הומו מוצהר והשני דתל”ש. בליווי מרכז ההסברה, שהוא מעוז שמאל ותיק מאז היווסדו הם מקצוענים ולא טיפשים בכלל. הם יודעים שכדי שהמסר הזה יעבור חייבים המון כפיות סוכר, והם מספקים לכם את זה בשפע – דגל מתנפנף, שירים אהובים, סבתא מרוקאית, נציג חרדי. ויש עוד הרבה.
תכולת סוכר גבוהה.

ואם אתם תוהים איך מדינת ישראל כל כך אימפוטנטית מול עזה, ומתפרקת מול שרידים של שני לוחמים מתים, תדעו – כל הזמן עובדים עליכם. זה לא בא לבד. ואחת מאבני הדרך של העבודה היא הטקס הזה.
ומה עם ערכים אחרים? רבנים, תלמידי חכמים, התיישבות ביהודה ושומרון, לוחמה נגד ה BDS, יצואנים, אנשי מחשבים, גבורה, תעשייה, יזמות ועוד הרבה?
אלה לא שייכים לאג’נדה. “שנויים במחלוקת”. ערבים לא שנויים במחלוקת, רבנים שנויים במחלוקת. נשים והומואים הם קונצנזוס, גברים שנויים במחלוקת. נסיגה וסבל הם קונצנזוס – ניצחון וכיבוש שנויים במחלוקת.

ועוד נושא.
למפיקים ואומנים יש אימפריאליזם. הם מופיעים בתור מקצוענים, בתור משיחת מכחול לחן של שיר, רקע של ציור. ומהר מאוד הם הופכים את הטקס להפקה שלהם, שנשפטת ויזואלית. בלט, דיסקו, ריקודים בטייס ושורטס.
נעה קירל אינה תוכן לשום טקס פורמלי בארץ שמכבדת את עצמה. לא ברור מדוע יותר מ 50% מהאוכלוסיה, חרדים, דתיים ומסורתיים צריכים להרגיש אורחים זרים בטקס כזה, אנוסים ללטוש עיניים לילדות מענטזות. הטקס מכבד רק את אלה שישמשו כדתיים של קישוט, לא אם יביאו אג’נדה.
יהודי של צורה יתקשה לכבד טקס כזה בנוכחותו, ואם יכבד, יתבזה, ירגיש אנוס.
אהה סליחה, הוא מעם היהודי, לא מהחברה הישראלית.


רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו לקבוצת וואטסאפ או טלגרם שלנו.