בכל שנה, קצת לפני לחללי מערכות ישראל, אנחנו מתוודעים לשירים ולמכתבים שהותירו אחריהם הנופלים. אבל כמה פעמים נחשפנו לספר שכתבו בטרם לכתם? שקד קריגמן הייתה בת 17 בעת שאחותה הגדולה שלומית הי"ד נרצחה בפיגוע. הקשר המיוחד שנרקם בין שתי אחיות לאורך השנים, ממשיך להתקיים עד היום בזכות הספר שכתבה שלומית ומהווה השראה עבור אחותה הצעירה, שקד.

שלומית קריגמן כותבת
הי"ד. התמונה באדיבות המשפחה

שקד ידעה על "", הספר שחיברה שלומית הי"ד, ולאחר הירצחה ובהתייעצות עם הוריה החליטו להוציא את הספר לאור. "החלטנו להוציא את הספר כי אני חושבת שזו הדרך הכי נכונה בשבילנו ובשביל לשקף את מי שהיא הייתה – הדרך הכי נכונה להנציח אותה", היא מספרת לערוץ 20.

ילדה של ספרים

ביום שני, טו' בשבט, 25 בינואר 2016, בעוד שלומית קריגמן הי"ד צועדת ביישוב חדרו שני דרך פירצה בגדר ותקפו אותה בדקירות סכין.

"הפיגוע התרחש אחרי שחזרתי מביה"ס, מספרת שקד. "הייתי לבד בבית וראיתי סרט ופתאום קיבלתי הודעה מחברה שלי שהיא יודעת שיש לי קרובים בבית חורון והיא יודעת שהיה שם אז היא שאלה האם הכל בסדר. נכנסתי לאחד מאתרי החדשות וראיתי שהגילאים שפרסמו לא תואמים את הגילאים שאני מכירה אז היה לי רוגע כזה שזה לא מישהו מהמשפחה. ועדיין, הייתי בלחץ כי אני מכירה שם אנשים. קראתי לחברה שלי שתהיה איתי, שתסיח את דעתי".

שלומית קריגמן בטיול 2
אהבה מאוד את הטבע. שלומית קריגמן הי"ד. התמונה באדיבות המשפחה

"חצי שעה אחרי שהיא הגיעה דפקו בדלת 3 אנשים מצוות צח"י (צוות חירום ישובי) הודיעו לי על הפיגוע ואמרו ששלומית בבית החולים. אבא של חברה שלי שהייתה אצלי אותו הזמן הגיע כדי להיות איתנו וכן הגיעו המורים והחברים מהכיתה".

בבוקר יום שלישי, לאחר מלחמה של מספר שעות על חייה, החזירה את שלומית את נשמתה לבוראה, והיא עשרה ימים לפני יום הולדתה ה-24.

מתי הייתה הפעם האחרונה שנפגשתן?

"הפעם האחרונה שנפגשנו היה בשבת שבוע וחצי לפני הפיגוע הנורא, היא הגיעה עם נועם חבר שלה. לא קרה משהו מיוחד באותה השבת, דיברנו וטיפה רבנו. וזו הייתה הפעם האחרונה ששמעתי את קולה או ראיתי את פניה".

שקד מתארת את אחותה שלומית הי"ד כבחורה מופנמת שלא שיתפה בענייניה האישיים. בחורה שאהבה מאוד את הטבע, יצאה לטיולים ותמיד לאירועים משפחתיים. "היה לנו מתחת לבית ואדי גדול ותמיד היא הייתה יורדת לשם עם חבריה", היא נזכרת.

אבל אהבתה הגדולה של שלומית הי"ד הייתה לספרים. "שלומית הייתה ילדה של ספרים", מגלה שקד. "היא היתה יכולה להסתובב יום שלם ולא למצוא בגדים או נעליים אבל איך שהיא הייתה מגיעה לחנות ספרים היא פשוט הייתה מתגוררת שם לשלוש שעות".

 

האהבה של שלומית לספרים לא הייתה האהבה שלה בלבד, גם שקד היא "תולעת" ספרים לא קטנה וזהו למעשה החוט המקשר בין שתי האחיות. "לכולנו יש אהבה לספרים, קיבלנו את זה מאבא. אני זוכרת שמאז שהתחלתי לקרוא שלומית ואני היינו מחליפות חוויות. שלומית הי"ד הייתה ממליצה לי על ספרים או קונה לי".

גם הזיכרונות הכי משמעותיים שיש לשקד כזיכרונות משותפים שלה עם שלומית קשורים בספרים: "בחצי שנה האחרונה בטרם לכתה היא עבדה בחנות ספרים ובתור אחת העובדות הביאו לה ספרי עותק קריאה על מנת שהמוכרים יקראו וימליצו לקונים, היו פעמים שהיא חזרה עם וביקשה ממני לקרוא אותו והיו פעמים שהיא קראה ואמרה שיש לה יומיים להחזיר אבל שאני חייבת לקרוא אותו. העיניים שלה היו מנצנצות אחרי שקראה ".

הדימיון בין האחיות הוביל אפילו לתחרות סמויה: "היינו תחרותיות כיוון שאנחנו מאד דומות אחת לשנייה אז הרבה פעמים הייתה בינינו תחרות למרות הפרשי השנים".

שלומית קריגמן ופרויקט הגמר שלה - ספריה על כל עמוד
שלומית קריגמן ופרויקט הגמר שלה – ספריה על כל עמוד

פרויקט הגמר של שלומית הי"ד באוניברסיטה עסק אף הוא בספרים: "הפרויקט הוא מדפי ספרים שמתלבשים על עמודי תאורה ברחוב כשהמטרה היא ליצור תחלופה של ספרים: יכולים לקחת ספר ולהחזיר במקום אחר או להביא ספרים שלא משומשים בבית לספריות".

הדרך הכי נכונה להנציח אותה

לפני כמה שנים גילתה שלומית הי"ד אתר בו ניתן להירשם בעילום שם על מנת לקרוא או לכתוב ספרים. לאחר ששלומית רשמה את עצמה לאתר היא רשמה גם את שקד. וכך, במהלך גלישה אקראית הגיעה שקד לספר "איגיון": "אחרי שהסתכלתי באתר ראיתי את הספר איגיון  בדירוג הכי גבוה בז'אנר פנטזיה והתחלתי לקרוא אותו", היא מספרת. "הדמות הראשית, אליה, הזכירה לי את שלומית בדיבור, בהתנהגות ובמחשבות. באתי להמליץ לשלומית על הספר והיא אמרה לי שהיא זו שכותבת את הספר, ושהיא לא מעוניינת שאמשיך לקרוא כי היא הייתה אדם אישי ולא רצתה שהקרובים אליה ידעו שהיא כותבת ומציירת".

אבל שקד לא הרפתה ואחרי שהציקה לשלומית הי"ד רבות בנושא ולמעשה ביקשה להמשיך לקרוא את הספר,  שלומית אישרה לה לקרוא: "היה לנו הסכם שבשתיקה:  אני קוראת אבל ששלומית לא תדע שאני קוראת, שאני לא אגיד שום דבר, לא אחייך בהקשר של זה ולא אגיד או אגיב דבר באתר".

איגיון שלומית קריגמן

שקד שמרה את הבטחה ואת ההסכם שבשתיקה עד שהנורא מכל קרה ושלומית נרצחה בפיגוע: "שבועיים אחרי השבעה סיפרתי להורים שלי ששלומית כתבה סיפור, הורדתי אותו מהאתר ושמרתי אותו על המחשב שלי. אבא שלי הסתובב המון זמן עם ההתבלטות האם להוציא או לא. בסופו של דבר הוא ראה מודעה בפייסבוק של ההוצאה "אופיר ביכורים" והחליט לפנות אליהם. כבר בקריאה הראשונה של הספר החליטו שחייבים להוציא אותו".

"אני עבדתי איתם כעורכת במשך חצי שנה. עבדתי עם עורכת לשונית מקצועית ועם עורכת גרפית על הכריכה של הספר".

הדמות הראשית בספר היא בעצם שלומית עם קצת שינויים: "זה קשה" אומרת שקד וממשיכה: "אבל עם הקושי אני מרגישה שנשאר משהו ממנה. גם בזמן העבודה על הספר הרגשתי שיש סוף סוך דיבור על הספר. אני מתייעצת איתה מה לענות לעורכת, מה להוסיף או להוריד. עם הקושי, זה הרגיש טוב לעבוד על הספר, היה מאד מספק וסוג של סגירת מעגל".

שלומית הי"ד בהיותה בחורה מופנמת שלא רצתה שיידעו שהיא כותבת ומציירת קרוב לוודאי שלא הייתה רוצה לראות את ספרה מתפרסם ולמרות זאת שקד והוריה החליטו לחשוף לעולם את ספרה של שלומית: "אני בטוחה שאם היא הייתה בחיים והייתה לה את הבחירה אם להוציא את הספר היא לא הייתה מוציאה אותו, ולמרות זאת החלטנו להוציא את הספר כי אני חושבת שזו הדרך הכי נכונה בשבילנו ובשביל לשקף את מי שהיא הייתה – הדרך הכי נכונה להנציח אותה".

שלומית קריגמן בטיול. צילום: באדיבות המשפחה
שלומית קריגמן בטיול. צילום: באדיבות המשפחה

שקד מתגעגעת לשלומית הי"ד בכל רגע ובכל זמן וגם הספר שהשאירה לא מקל על הכאב. "זה משהו שלא מתמלא אף פעם. כשהיא הייתה בין החיים לא התייעצתי איתה הרבה, אבל  עכשיו כשהיא לא איתי כל פעם שיש לי דילמה אני חושבת מה שלומית הייתה עושה או מה היא הייתה אומרת לי".

זוהי הפעם השניה בה משפחת קריגמן ובכללם שקד חווים את יום הזיכרון כחלק ממשפחת השכול: "לא היה לי את הקשר להבין מה המשפחות השכולות מרגישות לפני הפיגוע הנורא. כיום, בתאריך הלאומי אני יותר רואה את המקום של העם לזכור, זה יותר בקטע של להפיץ לאחרים מה היא הייתה ומי היא הייתה. בתאריך האישי זה זיכרון שהוא יותר שלנו, של האנשים שהכירו אותה ויודעים מי היא ומהי".

יש משהו שרצית להגיד לשלומית ולא הספקת?

"את הדברים שרציתי להגיד לה ולא הספקתי אני אומרת לה בכל יום, בכל צעד ביום וגם לפעמים אני מדברת אליה".

 

מרב לרנר

מרב לרנר



:עוד באותו נושא