כבר מבראשית ניתן לקבוע: בדין הישראלי המחייב אין כל הבדל בין שני המונחים שבכותרת; הדיבור המשפטי הנכון – כפי הלשון הננקטת בחקיקה – הוא ׳לשון הרע׳. אולם, נהוג לכנות את מעשה פרסום לשון הרע כהוצאת דיבה; וזהו דיבור שגור בעיקר בפי הציבור, אך ניתן לשמוע עורכי-דין רבים מתבטאים כך, ואין בזה פסול.

המקור להבחנה בין שני המונחים, מצוי בהלכה היהודית; היא גם המקור הראשוני לשני המונחים. שם, ההבדל בין שני המונחים הוא דווקא הבדל מהותי ביותר, אולי המהותי שבהבדלים; יסוד האמת.

לפי המקורות, דיבה היא דבר שקר שיש בו פוטנציאל מזיק לזולת; ולשון הרע, היא דבר אמת שיש בו את אותו הפוטנציאל. עוד מעניין לציין, כי הדיבה – מפאת הריחוק מן האמת – חמורה יותר מלשון הרע סתם; כך לפי המקורות העבריים. ואולם, המשפט העברי רואה גם בלשון הרע – שתוכנה אמת – כאיסור חמור ביותר, ומרחיב את תחולת הכלל גם על ביטויים שאין בהם פוטנציאל פגיעה בנפגע הספציפי, אך יש בהם משום כוונה להזיק.

מכאן ומכאן, הדין הישראלי המחייב אינו מבחין בין דיבה לבין לשון הרע. חוק איסור לשון הרע, התשכ״ה-1965 (להלן: ״חוק איסור לשון הרע״ ו״החוק״), נוקט את הדיבור ״איסור לשון הרע״. אך שאלת האמת שבפרסום, לא חמקה מעיני המחוקק וברור שהמשפט העברי כאמור לעיל, השפיע על עיצוב החוק המודרני.

מכאן, קל להבין את הגנת האמת בפרסום שבסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. שם, המחוקק ביטא את החשיבות שבחשיפת האמת; האמת, במשפט הישראלי, מהווה ערך עצמאי שטעון הגנה. לכן, המחוקק קבע שפרסום יזכה להגנה, גם אם יש בו השפלה או ביזוי, כל אימת שהביטוי אמיתי – מבחינה אובייקטיבית – ושיש בו עניין לציבור.

בשונה מהמשפט העברי – שנותן מקום לערך האמת, אך אוסר גם פרסום אמיתי שמשפיל – באיזון שבין ערך חשיפת האמת לבין הזכות לשם טוב, המשפט הישראלי המחייב נתן משקל מכריע לערך חשיפת האמת. אם לשים את האצבע על הטעם לשוני, לגישתי הוא שעון על זכות היסוד לחופש ביטוי; זכות יסוד שהיא מעקרי הדמוקרטיה המודרנית, אך אין לה חשיבות של ממש במשפט העברי. ואין זו הפתעה, שהרי שיטות המשפט העתיקות – ברובן – לא התמקדו בחירויות ובזכויות, אלא באיסורים, בנורמות-על כלליות ובסקציות על ההפרות.

לסיכום, מקור ההבחנה בין לשון הרע לבין הוצאת דיבה נובע מהמקורות העבריים הקדומים; וההבחנה כאמור, חסרת כל משמעות עקרונית בדין הישראלי המחייב. עם זאת, לגישתי לא ניתן לפספס את השפעת המשפט העברי על עיצוב הדין המודרני והמחייב. וכך, ערך האמת לא חמק מעיני המחוקק עת חקיקת החוק. אך בעבורך, סביר לנקוט את הדיבור ״לשון הרע״ וסביר גם לנקוט דיבור ״הוצאת דיבה״, כל עוד מדובר בפרסום תוכן משפיל או מבזה, אינך טועה ממילא. ובמקרה ופרסמו עודותיך מידע שקרי, מעליב או פוגעני, אני ממליץ בתור שלב ראשון לפנות לעורך דין המתמחה בהוצאת דיבה ולשון הרע על מנת לבחון את המקרה שלך ולבדוק אם קמה לך עילה להגשת תביעת דיבה.

כבר מבראשית ניתן לקבוע: בדין הישראלי המחייב אין כל הבדל בין שני המונחים שבכותרת, הדיבור המשפטי הנכון  כפי הלשון הננקטת בחקיקה הוא ׳לשון הרע׳. אולם, נהוג לכנות את מעשה פרסום לשון הרע כהוצאת דיבה,וזהו דיבור שגור בעיקר בפי הציבור, אך ניתן לשמוע עורכי-דין רבים מתבטאים כך, ואין בזה פסול. המקור להבחנה בין שני המונחים, מצוי בהלכה היהודית; היא גם המקור הראשוני לשני המונחים. שם, ההבדל בין שני המונחים הוא דווקא הבדל מהותי ביותר, אולי המהותי שבהבדלים; יסוד האמת.

לפי המקורות, דיבה היא דבר שקר שיש בו פוטנציאל מזיק לזולת; ולשון הרע, היא דבר אמת שיש בו את אותו הפוטנציאל. עוד מעניין לציין, כי הדיבה – מפאת הריחוק מן האמת – חמורה יותר מלשון הרע סתם; כך לפי המקורות העבריים. ואולם, המשפט העברי רואה גם בלשון הרע – שתוכנה אמת – כאיסור חמור ביותר, ומרחיב את תחולת הכלל גם על ביטויים שאין בהם פוטנציאל פגיעה בנפגע הספציפי, אך יש בהם משום כוונה להזיק.

מכאן ומכאן, הדין הישראלי המחייב אינו מבחין בין דיבה לבין לשון הרע. חוק איסור לשון הרע, התשכ״ה-1965 (להלן: ״חוק איסור לשון הרע״ ו״החוק״), נוקט את הדיבור ״איסור לשון הרע״. אך שאלת האמת שבפרסום, לא חמקה מעיני המחוקק וברור שהמשפט העברי כאמור לעיל, השפיע על עיצוב החוק המודרני.

עורך דין קארפל, צילום: יח"צ
עורך דין קרפל, צילום: יח"צ

מכאן, קל להבין את הגנת האמת בפרסום שבסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. שם, המחוקק ביטא את החשיבות שבחשיפת האמת; האמת, במשפט הישראלי, מהווה ערך עצמאי שטעון הגנה. לכן, המחוקק קבע שפרסום יזכה להגנה, גם אם יש בו השפלה או ביזוי, כל אימת שהביטוי אמיתי – מבחינה אובייקטיבית – ושיש בו עניין לציבור.

בשונה מהמשפט העברי – שנותן מקום לערך האמת, אך אוסר גם פרסום אמיתי שמשפיל – באיזון שבין ערך חשיפת האמת לבין הזכות לשם טוב, המשפט הישראלי המחייב נתן משקל מכריע לערך חשיפת האמת. אם לשים את האצבע על הטעם לשוני, לגישתי הוא שעון על זכות היסוד לחופש ביטוי; זכות יסוד שהיא מעקרי הדמוקרטיה המודרנית, אך אין לה חשיבות של ממש במשפט העברי. ואין זו הפתעה, שהרי שיטות המשפט העתיקות – ברובן – לא התמקדו בחירויות ובזכויות, אלא באיסורים, בנורמות-על כלליות ובסקציות על ההפרות.

לסיכום, מקור ההבחנה בין לשון הרע לבין הוצאת דיבה נובע מהמקורות העבריים הקדומים; וההבחנה כאמור, חסרת כל משמעות עקרונית בדין הישראלי המחייב. עם זאת, לגישתי לא ניתן לפספס את השפעת המשפט העברי על עיצוב הדין המודרני והמחייב. וכך, ערך האמת לא חמק מעיני המחוקק עת חקיקת החוק. אך בעבורך, סביר לנקוט את הדיבור ״לשון הרע״ וסביר גם לנקוט דיבור ״הוצאת דיבה״, כל עוד מדובר בפרסום תוכן משפיל או מבזה, אינך טועה ממילא. ובמקרה ופרסמו עודותיך מידע שקרי, מעליב או פוגעני, אני ממליץ בתור שלב ראשון לפנות לעורך דין המתמחה בהוצאת דיבה ולשון הרע על מנת לבחון את המקרה שלך ולבדוק אם קמה לך עילה להגשת תביעת דיבה.

מערכת ערוץ 20

מערכת ערוץ 20