באפריל 2018 זכה נשיא מצרים עבד אל פתח א-סיסי ב89% מהקולות במשאל העם. על מה היה משאל העם? להפוך אותו לנשיא עד 2030. זה לא סוד שמצרים הנה דיקטטורה כשישנן האשמות רבות נגד סיסי כי הוא מפעיל דיכוי כבד נגד מתנגדים הפוליטיים, הן האחים המוסלמים והן ליברלים. למשל באפריל האחרון בעת ביקורו בארה"ב ופגישתו עם טראמפ לקידום עסקאות נשק מספר חברי סנאט אמריקאים ניסו למנוע את הקידום הזה בגלל האופי המדכא של משטרו. אולם מעבר לכך מצרים בשנים האחרונות נמצאות בתהליך של שיפור כלכלי משמעותי, גם בזכות הנפט וגז המתגלה בשטחה, גם בזכות הסיוע של קרן המטבע הבין לאומית, ואולי בעיקר בזכות הרפורמות הליברליות של סיסי(חשוב להדגיש בתחום הכלכלי ולא שום תחום אחר). למצרים, כרגע יש כיוון כלכלי טוב, אבל יחד עם זאת היא מתעצמת צבאית אולי בעיקר בסיני כמה שיכול להיראות כהכנות להתקפה נגד ישראל ויש לה בעיות אחרות במדינה כמו משבר מים מתפתח איום טורקי אחים מוסלמים ומה לעשות עם כל החקלאים שלא לדבר על סכנת רעב אילו טורקיה תסגור את המצרים הטורקיים למעבר חיטה מאזור הים השחור למצרים.

ב2018 כלכלת מצרים הייתה 250 מיליארד דולר(נומינלית) כשישראל שקטנה ממנה פי 10 בגודל האוכלוסייה הייתה גדולה ממנה ב50% בגודל הכלכלה. מצרים תמיד הייתה מדינה ריכוזית עוד משנות ה-50 כשנאצר קידם בה מדיניות עם אופי סוציאליסטי-ערבי עם סובסידיות כבדות על ייבוא ועל מוצרי מזון ומוצרי צריכה אחרים, בין אם על דלק, על לחם, על חיטה, על מים לחקלאות, על דיור, על תחבורה ועוד ועוד כשהמטרה היא לשמור על העם המצרי מכל מחסור. כמובן שמדובר בטעות כלכלית כבדה וחוסר יעילות משוועת אולם זה היה האופי האידאולוגי שלה. כבר בשנות ה-70 היא נכנסה לבעיות כלכליות קשות בגלל אותה מדיניות כשכל פעם או ארה"ב או קרן המטבע הבין לאומית מחלצים אותה מהבעיות האלו על ידי סיוע חיצוני. למעשה גם היום ארה"ב ממשיכה בסיוע הזה כשמשנות ה-80 היא מסייעת לה במימון צבאי בגובה 1.3 מיליארד דולר בשנה וסך הכול מאז 1978 סייע לה בכ30 מיליארד דולר בכל תחומי החיים. לא רק ארה"ב היא מקבלת סיוע נכבד מסעודיה ומדינות המפרץ כדי לשמור אותה בצדן ולא בצד הטורקי או האיראני ובכלל שלא תתמוטט כלכלית כמי שדרכה חלק נכבד מהנפט שלהן עובר מערבה באמצעות צינור sumed פרסום ממרץ 2019 הראה כי לא פחות מ92 מיליארד דולר מהמפרציות עבר אליה מאז 2011. עליית האחים המוסלמים לשלטון ב2011 ואז ההפיכה הנגדית של סיסי ב2013 דרדרו את הכלכלה עוד יותר. החוב החיצוני שלה ב2007 על פי הבנק העולמי היה 85.8% ב2007 והוא הדרדר ל95% ביולי 2016 כשהחוב החיצוני שלה היה במרץ 2019 106.2 מיליארד דולר. אולם מאז מצבה דווקא השתפר כשבדצמבר 2018 החוב שלה הצטמצם ל70.8%(עדיין גבוה).

הסיבה לכך הייתה שילוב של סיוע מצד קרן המטבע הבין לאומית ורפורמות כלכליות של סיסי שבאו בין היתר כחלק מדרישת הקרן. ב2016 קרן המטבע העניקה למצרים הלוואה בגובה 12 מיליארד דולר שתעבור אליה במספר פעימות(נכון ל2019 הועברו 10 מיליארד) וזאת לצד דרישה ממצרים לבצע רפורמות כלכליות. זו הלוואה מסוג eff של הקרן שנועדה למדינות חלשות כלכלית בה הן מתחייבות לליברליזציה כלכלית כמו הורדת מיסוי, ביטול סובסידיות, צמצום המגזר הציבורי וכו'(לא מדיניות פופולרית במיוחד). הסיוע הזה שהחל ב2016 הגיע ברגע הקשה ביותר של מצרים וסיסי עמד ברפורמות. הוא ניסה למתן את האסלאם הפוליטי במצרים תוך יצירת אסלאם "מתון" יותר, הוא ניסה לקרב בין הנוצרים הקופטים לשאר האוכלוסייה ולהחזירם לקדמת הבמה(כמו בהשתתפות בטקס חג המולד הנוצרי במדינה), הוא העלה את מחיר הדלק ב78% ב2014 קיצץ בסובסידיות כמו מזון, לחם, תחבורה ציבורית, טבק ועוד כדי להמשיך באותו תהליך. ביולי 2019 קרן המטבע פרסמה דו"ח שבו היא הציגה את הצלחת הרפורמות האלו. מצרים הופכת להיות ליברלית יותר(שוב כלכלית!).

אבל לצד זאת היא ממשיכה להיות מאוד ריכוזית עם בעיות כלכליות גדולות מתחת לפני השטח. היא ממוקמת במקום 144 בעולם מבחינת חופש כלכלי(פחות מרוסיה, סין, והודו). האבטלה בה עדיין גבוה ועומדת על 11.7% ב2017, לעומת 13% ב2013. ואבטלת הצעירים(גילאי 15-24) על 34% ב2017 לעומת 24.3% ב2012. כלומר יש לה מתחת לפני השטח בעיות חברתיות מאוד חמורות ואם לוקחים בחשבון שרק 42% מהאוכלוסייה שלה חיים בעיר אז יש לה בעיות גדולות יותר, המספר הזה מייצג את הפוטנציאל של מעבר מהכפר לעיר בעקבות החלשות החקלאות מה שיכול להיות ברכה למדינה אבל גם למקור למתיחות חברתית מאוד גדולה.

בין אוגוסט 2014 לאוגוסט 2015 הצבא המצרי לקח על עצמו את פרויקט הרחבת תעלת סואץ כך שמספר המכליות וספינות שתוכלנה לעבור בו יוכפל כולל הגדלת מספר מכליות הנפט שתוכלנה לעבור בו. העלות הייתה 8 מיליארד דולר כולל הרחבת נמלים מסביב לתעלה ובניית תעלות תת קרקעיות מתחתיה הכול כחלק מניסיון להגדיל את התמלוגים ב250%(כלומר עד 13 מיליארד דולר בשנה במקום 5 מיליארד). אולם זה היה ניסיון שלא הצליח וכמות התמלוגים עלתה בצורה מאוד שולית. הסיבה היא חוסר צורך במעבר גדול יותר ככל שחשיבות המסחר האנרגטי בין המפרץ הפרסי לאירופה ירדה וככל שהמסחר בין מזרח ומערב ירד בין היתר בגלל החלשות כלכלית של סין(מה שיכול להיות מואץ עם מלחמת הסחר). הפרויקט הזה הגיע לפני הרפורמות הכלכליות ואפשר לראות בו מסורת מצרית של מיזמים ענקיים ללא יעילות כלכלית מעבר ללאומיות.

כאן אנחנו נכנסים למגזר האנרגיה המצרי כלומר להכנסות מייצוא נפט וגז וממעבר דלקים דרך מצרים למערב או למזרח. דלקים היו חלק חשוב מהייצוא המצרי לאורך השנים. ב2008 הם הכניסו לה כ16 מיליארד דולר מתוך ייצוא של 35.9 ב2011 14 מיליארד מתוך ייצוא של 40.5 וב2017 רק 6 מתוך 30.1 מיליארד דולר.

אחוז הדלקים מסך הייצוא המצרים בין 2004 ל2017

 

בתור מדינה שהייבוא שלה הוא כפול מאשר הייצוא(64.1 מיליארד דולר ייבוא ב2017 לעומת 30.1 מיליארד דולר ייצוא) מדובר במכה כלכלית. כמות ייצוא הדלקים בה הצטמצמה משמעותית מעודף של 145 אלף חביות נפט ביום ב2004 היא הגיע למחסור של 166 אלף חביות ביום ב2016 ומעודף של 20.2 מיליארד מ"ק גז בשנה ב2009 היא הגיעה למחסור של 9.1 מיליארד מ"ק ב2016. ב2017-2018 אומנם היה שיפור במגזר האנרגיה בזכות יציבות במדינה, כניסת ענקיות אנרגיה, שדה הגז זוהר, וסיוע הקרן. אבל מצרים הפכה מיצואנית נטו של נפט וגז ליבואנית נטו.

תפוקה לעומת צריכת גז במרצים 2004 עד 2018

תפוקת וצריכת נפט במצרים 2004 עד 2018

 

למצרים יש עוד עתודות עצומות של נפט וגז. נכון ל2018 2.1 טריליון מ"ק גז ו3.8 מיליארד חביות נפט. הצפי שהיא תחזור להיות יצואנית גט"ן עם תקווה להיות יצואנית גט"ן ברמה עולמית או גז לישראל וירדן עם התקווה לייצא גז לסוריה ומשם להתחבר לעיראק ובסופו של דבר עד אירופה נמוך, למה? צמיחת האוכלוסייה. הילודה בה עדיין גבוה, 3.2 ילדים לאישה ב2017, כשהצפי הוא שאוכלוסייתה תצמח מכ100 מיליון היום ל151 מיליון עד 2050! כלומר האוכלוסייה שלה תצטרך יותר ויותר נפט וגז.

אבל זה לא אומר שהיא לא חותרת להיות מרכז האנרגיה האזורי. בינואר 2019 וביולי 2019 היא ארחה את פורום האנרגיה הים תיכוני בקהיר שבהם השתתפו היא, ישראל, לבנון, קפריסין, יוון ומדינות אחרות(כולל אש"ף שאותו מצרים הזמינה, גם בשביל הגז של עזה וגם בשביל סיבות תעמולתיות). לפי משרד האנרגיה האמריקאי למצרים, סודאן הצפונית, ישראל, לוב, קפריסין, ולבנון, יש עתודות של 59 מיליארד חביות נפט(48 בלוב) ולהן יש עתודות של 10.69 טריליון מ"ק גז. זו כמות עצומה ששליטה בה יכולה להביא לה את כל האנרגיה שתזדקק לה ולממש את התקוות שלה להיות ענקית ייצוא.

שדה הגז שלה זוהר, שבו יש כ850 מיליארד מ"ק גז, הוא החשוב ביותר שלה וקרוב למאגר אפרודיטה הקפריסאי, ענקית האנרגיה האיטלקית eni פועלת בו וגם ענקית האנרגיה הצרפתית total  חותרת להגדיל את הפעילות שלה במצרים זאת לצד נובל אנרג'י ואקסון מובייל האמריקאיות. כמות הגז והנפט הן מקור למשיכה עבור ענקיות אנרגיה עם כוחן הכלכלי והדיפלומטי. מבחינתה העתודות האזוריות לא אמורות להיות מופנות לייצוא אלא לעצמה, לצרכים שלה, ולייצוא שלה. למרות שמצרים וישראל חתמו על עסקת גז ב2018 שבה ישראל תייצא אליה(לעומת הייצוא המצרי לישראל שהופסק ב2012 בגלל\בזכות הפעילות של אנצאר בית אל מקדיס) היא לא רוצה לראות צינור הגז המזרח ים תיכוני שיפנה את הגז ממנה לאירופה. בספטמבר 2018 מצרים חתמה עם קפריסין על חוזה לבניית צינור גז תת ימי אליה וביוני 2019 סיסי אישר את המשך התכניות האלו כולל את בניית כבל החשמל התת ימי מקפריסין למצרים כולל תכניות שזו תנזיל אצלה גם לייצוא. ישראל ממשיכה לשתף פעולה עם מצרים, בפורום האחרון ביולי הוסכם על אפשרות להקמת מתקן להנזלת גז ישראל בסיני למטרות ייצוא למזרח אסיה והודו, אך היא ערה לכוונות של מצרים לשמור את כל העתודות אצלה ועל הפגישות הרבות של בכירים שלה ביוון וקפריסין כדי שאלו תתחברנה אנרגטית אליה ולא עם ישראל. מצרים פרסה בתחילת 2019 תכנית להכפיל את ייצוא הגט"ן שלה עד סוף אותה שנה, ברור שתכנית כזאת דורשת שכל האנרגיה המזרח ים תיכונית תישאר אצלה כי העתודות הפרטיות שלה מיועדות לצרכים שלה, או לכל הפחות החלק היחסי שלהן.

לכך צריך להוסיף את הירידה בחשיבות של צינור הנפט sumed. זה היה אחראי ב2016 למעבר של 9% מהנפט העולמי ו8% מהגט"ן העולמי, בין אם מהמפרץ הפרסי לאירופה או מאזור אירופה וארה"ב למזרח אסיה. מצרים הרוויחה מהתמלוגים שלו ומהחשיבות האסטרטגית שקיבלה. אם ב2016 עברו דרכה(דרך הצינור והתעלה) כ1.66 מיליון חביות ביום אז ב2018 המספר היה 1.33 מיליון חביות ביום. הירידה במעבר הנפט והגז מגיעה בגלל מהפכת פצלי השמן האמריקאית(פחות ייבוא מהמפרץ לחוף המזרחי ויותר ייצוא אמריקאי), הסנקציות על איראן שמפחיתות את ייצוא הנפט והגז, והפניית הגז של המפרץ הפרסי למזרח אסיה. רוסיה עדיין משתמשת בצינור ו24% ממעבר הנפט שלו הוא רוסי, היא גם ממשיכה להיות בעלת בריתה חשובה למצרים בייצוא חיטה, עסקאות נשק, פרויקט הגרעין המצרי(לייצור חשמל), וכנראה בעתיד אף בסיסים ימיים בשטחה כששתי המדינות כבר מקיימות תרגילים ימיים משותפים.

חקלאות היא עוד נדבך חשוב בכלכלה המצרית או יותר נכון ביציבות החברתית שלה. למרות שזו אחראית רק ל11.7% מהתמ"ג המצרי 24.8% מכוח העבודה שלה מועסק בחקלאות. עיקר החקלאות בה מיועדת לתעסוקה ולא צמיחה כלכלית או אפילו עצמאות תזונתית, למעשה מצרים היא אחת המדינות הכי תלויות תזונתית כשהיא יבואנית החיטה גדולה בעולם. ב2018 היא הפיקה 8.45 מיליון טון חיטה אך ייבאה 12.5 מיליון טון. 89.5% ממנו מגיעים "מהאגן השחור" כלומר מרוסיה, אוקראינה, ורומניה, מדינות שהחיטה שלהן חייבת לעבור דרך מצרי הבוספורוס והדרדנלים כדי להגיע למצרים. הנתון הזה חשוב במיוחד כיוון שטורקיה של ארדואן לא מכירה במשטר סיסי במצרים וערוץ התעמולה שלה באנגלית(trt world) עובד קשה כדי להשחיר את דמותה, בכל מצב של מלחמה ביניהן או הסלמת העוינות היא תוכל לצמצם\להקשות על מעבר חיטה אל מצרים מה שיכול להביא לרעב המוני.

חוסר היעילות החקלאית שלה נובע ממחסור באדמה פורייה שמתאימה להפקת כמויות גדולות של מזון, מהרחבת העירוניות, מצמיחת האוכלוסייה, ומחוסר פיתוח טכנולוגי בתחום החקלאות. אבל מעבר לזה החקלאות שלה היא נטל כבד על מצרים ועל שוק המים שלה. כמות המים הזמינים שלה היא 58.8 מיליארד מ"ק, 55 מיליארד מגיעים מהנילוס, ו85% מכלל המים מופנים לחקלאות. כמות המים המתחדשת לנפש בה היא מאוד נמוכה עד כדי צמא המוני, רק 19.9 מ"ק מים לנפש נכון ל2014. מצרים מרחיבה את מתקני ההתפלה שלה(שדורשים כמויות עצומות של חשמל, כלומר גז)ובמידה וההתפלה שלה תצליח היא תגיע ל657 מיליון מ"ק מים מותפלים בשנה, רק עשירית מהצרכים הביתיים שלה. מה שאומר שהחקלאות שלה מיותרת ומבזבזת לה את כל המים. אבל היא לא יכולה פשוט לכפות עירוניות ולאסור על העברת מים לחקלאות כי דבר כזה, או אפילו עשירית מדבר כזה, יביא שוב פעם למחאות המוניות ואולי התרסקות הכלכלה המצרית ועליית האחים המוסלמים לשלטון.

כדי לזרוע מלח על הפצעים של מצרים באה אתיופיה עם סכר הרנסנס. למרות שלה יש 1,243 מ"ק מים מתחדשים לנפש בשנה, כמות גדולה ונאה בהחלט, היא החלה ב2011 לבנות את סכר הרנסנס שיכול להגביל 85% מהמים של מצרים שמתחילים ברמה האתיופית. הסיבה לבניית הסכר האתיופי היא ליצור אגם מלאכותי גדול אצלה שישמש לברכות דגים, הרחבת החקלאות, ויצירת חשמל. 38% מהתמ"ג האתיופי מבוסס על חקלאות וזה הוא מרבית הייצוא שלה ו66% מכוח העובדה שלה עוסקים בחקלאות. הילודה באתיופיה היא 2.4 ילדים לאישה בממוצע והאוכלוסייה שלה צפויה לצמוח מכ105 מיליון תושבים היום ל188 מיליון עד 2050. מה שאומר שהיא חייבת להגביל את כמות המים דרומה ולשמור עוד לעצמה. הסכר היה אמור להיסגר ב2018 ואז ב2019 ועכשיו ב2020 התאריך תמיד נדחה בגלל איומים מצריים ולמרות שכרגע יש שיחות בין המדינות על כך עולים מידי פעם דיווחים לאפשרות של התקפה מצרית. מבחינת מצרים סגירת הסכר והגבלת המים דרומה(תלוי באיזו רמה) גובלת באיום של השמדה.

אפשר להוסיף פה עוד אתגר למצרים והוא היכן ליישב את האוכלוסייה שלה. פינוי החקלאות מהדלתא יפנה מקום, בניית ערים חדשות ממזרח ומערב לקהיר גם, ויש את האפשרות של יישוב צפון סיני כשכבר היום תמונות ליווין מראות את הבנייה הצפופה לאורך החוף בצפון חצי האי שאמור להיות מפורז. יישוב סיני הוא לא רק חשוב למצרים מסיבות דמוגרפיות אלא גם מסיבות אסטרטגיות של החלשת ישראל.

ופה אנחנו נכנסים לחלק האחרון למה מצרים מתחמשת? בשנים האחרונות היא מגבירה את רכש הנשק שלה, בין אם רכישת שתי נושאות מסוקים מצרפת, קבלת צוללת שלישית ממצרים במאי 2019, דיווחים על רכישת צוללת מישראל שהתפרסמו חודשיים קודם לכן, קידום עסקת אפאצ'י בשווי מיליארד דולר עם ארה"ב, חתימה על חוזה לרכישת 50 מיגים מרוסיה בשווי 50 מיליארד דולר בחודש שעבר, עם שורה של רכישות גדולות בשנים האחרונות. לאיזה כיוון הנשק מופנה? אתיופיה היא איום חמור עליה בגלל סכר הרנסנס אבל תקציב הביטחון שלה הוא רק 330 מיליון דולר עם 260 כלי תעופה שרובם מיושנים. לגנרל ח'ליפה ח'פתר ממערבה יש צבא חזק שמצליח לנצח את השבטים בלוב עם חיל תעופה קטן אבל זה חלש כדי לאיים עליה ובכלל מצרים תומכת בו מסיבות אנרגטיות, כלכליות, ודיפלומטיות. לטורקיה יש צי גדול וחזק עם 4,500 נחתים, עשרות כלים אמפיביים והיא בתהליך גנבת גז מקפריסין, אבל זה יכול להסביר את העצמת הצי הימי של מצרים ולא את הגדלת למשל מערך הטנקים שלה. ומעבר לזה ישנן דיווחים רבים בשנתיים האחרונות לבניית תעלות תת קרקעיות מתחת לתעלת סואץ, בניית גשרים מעל התעלה, תחנות דלקים ומחסנים בסיני, הרחבת שדות התעופה מבסיס לסואץ, ובניית מעבורות צבאיות, כל אלו הולכים לכיוון אחד בלבד, מזרח אל ישראל.

האם מצרים רוצה לתקוף את ישראל? הסבירות לכך מאוד נמוכה כי אין לה הרבה מה להרוויח מלתקוף אותנו והתוצאות עלולות להיות הרסניות בשבילה, לאו דווקא מבחינה צבאית אלא בראש וראשונה ליציבות הכלכלית והחברתית שלה.

אפשר לסכם את המטרות של סיסי בסדר הזה:

1)פיתוח עצמה אנרגטית, הפניית עתודות הדלקים של מזרח הים התיכון וחלקים באפריקה למצרים כדי לספק לעצמה את כל הצרכים שלה ולהפוך את עצמה ליצואנית גט"ן תוך ברית הדוקה יותר עם ענקיות האנרגיה.

2)ליברליזציה של הכלכלה תוך מחיקת החובות שלה, צמצום כל סיוע ממשלתי או סובסידיות, ותהליך איטי והדרגתי של מעבר מהכפר לעיר תוך הורדת נטל החקלאות מעל מצרים ופיתוח תעשיות אחרות ומשלתמות.

3)יצירת התפלה נרחבת, שמירה על כמות המים של המדינה, הפניית מי החקלאות לצרכים העירוניים שלה, וביטול האיום האתיופי על החקלאות המצרית.

4) מציאת מקומות יישוב לאוכלוסייה הגדלה שלה, בין אם על חשבון שטחים חקלאיים לא יעילים, התיישבות באזורים המדבריים לצידי הדלתא והנילוס ובסיני.

כל אלו ביחד בתהליך איטי ירימו את מצרים מהאשפתות ויחזירו אותה להיות בקדמת הבמה של "העולם הערבי" הנאצריסטי. האם זה יצליח וכמה זמן זה ייקח? אני לא יודע אבל מה שבטוח שזה דורש ממצרים יציבות וכמה שפחות חיכוכים בין אם מכיוון טורקיה או מכיוון ישראל. מבחינת ישראל מצב כזה הוא איום חמור על אף "השלום" ויכול להיות, רק יכול להיות,  שמה שמצרים עושה בהכנות הצבאיות שלה זה התכוננות למניעת התקפה ישראלית.

רמי רחמיאל הוא חוקר עצמאי בנושא גאו-פוליטיקה. תוך מחקר מזווית ראליסטית של ישראל, המזרח התיכון, והעולם בכללתו וניסיון להבין לאן העולם הולך ואיך ישראל יכולה להתמודד בתוך ההתפתחויות העולמיות. רמי כתב שני ספרים "גאופוליטיקה" ו-"המזרח התיכון ב2025"(תחזית למזרח התיכון בעשור הבא)בעל ערוץ יוטיוב מצליח בשם "לאומנות" ובלוג בנושא הגאו-פוליטיקה.

הסבר נוסף על הגיאופוליטיקה של מצרים:



מערכת ערוץ 20

מערכת ערוץ 20