No Tag To Print

קורונה

הדתה או החלנה, זאת השאלה | הלל ביטון רוזן

כשהייתי בכיתה ד', התעצבנתי על המורה שלי לתנ"ך, כאשר היא הניחה את ספר התנ"ך על הברכיים וקראה מתוכו, בתגובה לכך היא הוציאה אותי מהכיתה בצרחות, על כמה שאני חוצפן.

כאשר הגעתי לכיתה ז', בסמוך לבר המצווה, החלטתי לחלק כיפות לחברי הבנים לכיתה בזמן שיעורי תנ"ך, האמת שהמורה הנפלאה כיבדה את הדבר, אך חבריה למקצוע טענו שאני מנצל את כוחי החברתי בכדי לייצר "הפחדה דתית".

במהלך התיכון, באחד משיעורי התנ"ך, אחת המורות גערה בי על כך שאני גורס בסברה "שהעולם נוצר בהוקוס פוקוס" ולא בבום טראח כפי שהיא חשבה. כאשר היא אמרה לי "ותיכף גם בטח תגיד לי שהאדם נברא בצלמו ולא היה חלק ממשפחת הקופים בעבר", השבתי לה שאולי היא מדברת על המשפחה שלה, אך לגבי המשפחה שלי, אני בטוח שלא – זה היה בערך השיעור האחרון שלי איתה.

"תנשק שוב את המזוזה אולי זה יעזור לך במבחן"
"אתה משתעל כי שתית מאותו גביע קדוש ביחד עם כל המשפחה שלך בשבת"
"מה זה משנה אם הסיר הזה כשר או לא? הוא נקי וזה מה שחשוב"

כל האמירות האלה נאמרו לי על ידי אנשי חינוך, החינוך הממלכתי, אותו חינוך שאיבד את הממלכתיות ובעיקר את הזהות.

אם היו שואלים את סבא של סבא שלי לפני כ-100 שנה, אם כאשר הוא מתפלל בסידור התפילה – "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" הוא באמת מתכוון לזה, ככל הנראה הוא היה נאנח צוחק ואומר "חשוב להאמין בניסים יא איבני".

הנס קרה. שבנו אל אדמתינו, נחלת אבותינו. הנתהג בה כגלותיים?
ממה אנחנו מפחדים? מהתרבות שלנו? מההסטוריה שלנו? ממה ששמר עלינו כעם למעלה מ-4000 שנה?
ידע זה כח ובורות היא חולשה.
מי שמפחד שהילד שלו יידע מה יש בתוך התפילין שלו, ומה יש "בפלסטיק הזה" שתלוי בכל חדר וכניסה לבית במדינה – ליבי איתו ותנחומי הכנים עמו.

אין נוצרי שלא יודע מה זה וידוי, ואין מוסלמי שלא יודע את הלכות הקוראן, לאורכן ולרחובן.

אז בדת הקטנה והמיוחדת שלנו, נתחבא מעצמנו?

It is not Android