המזל הגדול של נתניהו הוא שהדמות שמוצגת כאלטרנטיבה לרשת אותו היא בני גנץ. הציבור מתחיל להבין שגנץ לא קורץ מחומרים של מנהיג, בטח לא מתכונות ויכולות הנדרשות מראש ממשלה. אני מכיר לא מעט מצביעי כחול לבן שבוחרים פעם אחר פעם במפלגה הזאת מתוך ידיעה שגנץ לא יצליח להיכנס לנעליו הגדולות של נתניהו. ועצוב יותר שגם בתוך מפלגתו, יש לא מעט בכירים שמלגלגים על יכולותיו של גנץ לנהל, להוביל או אפילו להתראיין בלי לפשל. לא סתם גנץ מוחבא מאחורי טלפרומטר ואינספור יועצים. ממש כמו הרב רפי פרץ, שירד בלית ברירה למחתרת, גם את גנץ מעדיפים להציג כמה שפחות לציבור המצביעים. היטיב לתאר זאת נתניהו: גנץ חמוד, וחייכן ואיש טוב בסך הכל אבל אנחנו לא בפרק הדחה של האח הגדול. גורל המדינה על המאזניים.

אם כך, בכחול לבן לא הצליחו להציג את גנץ כראש ממשלה בפוטנציה. ההיפך. כל יום שחולף רק מגביר את התחושה שאלמלא נתניהו והרצון להדיח אותו בכל מחיר, גנץ לא היה מתנפח למימדים שאליהם הגיע. בכחול לבן גם לא מצליחים להשתלט על סדר היום הציבורי/תקשורתי. גם כאן נתניהו עושה להם בית ספר. הוא שם את הנושא המדיני על השולחן, וגם אם יש אכזבות למשל בנושאי הריבונות, מעמדו לא נפגע.
אפילו המצב הביטחוני הרגיש לא מצליח להבליט את יתרונה של מפלגת הגנרלים על פני נתניהו שעדיין נתפס כמר ביטחון. לא גנץ, לא בוגי וגם לא אשכנזי. נתניהו.
אם הדבר היה תלוי בגנץ, לפיד והיתר הרי השיח ערב הבחירות היה אמור לעסוק בכתבי האישום נגד ראש הממשלה. כבר אין רק המלצות, וגם החסינות ירדה מהפרק (אלא אם כן יצוץ איזה סדק) ובכל זאת הציבור כבר פחות מתעניין בעניין הזה, או אולי כבר השלים עם העובדה שנתניהו מואשם בפלילים.
בכחול לבן, כפי שפירסמנו לפני כמה שבועות, החליטו לשבור ימינה אבל גם זה לא הולך להם. ניסו לפנות לציבור הדתי-לאומי, אבל רק פגעו בו עם קמפיין דגל ישראל המוכתם. ניסו לגייס את בני בגין כדי להביא מאוכזבי ליכוד, אבל בגין הבן רחוק שנות אור מהשפעתו הציבורית של בגין האבא על מצביעי הימין הופריפריה. אתם מכירים מצביע ימין שהחליט הפעם לשלשל פתק כחול לבן? אני לא שמעתי על כזה.
ועכשיו תשאלו: איך ייתכן שאחרי שורת ההישגים המדיניים של נתניהו וכישלון הקמפיין של כחול לבן גוש הימין עדיין לא מתקרב להכרעה? הרי לפי כל הסקרים, אפילו האופטימיים שבהם, חסרים לגוש לפחות ארבעה מנדטים כדי להגיע ל 61.
זה קורה משתי סיבות: ימינה של בנט היא מפלגה משוסעת שמאוסה גם על ידי קהלים גדולים בציונות הדתית וגם בקרב מצביעי ימין ליברלי.
הסיבה השנייה: הליכוד לא במיטבו. עידן המחנאות חזר, השרים והח”כים מתוסכלים וכפי שחשפתי השבוע – הביקורת מבית על תפקודו של יו”ר מטה הבחירות, ישראל כץ, חסרת תקדים בחריפותה.
נתניהו החליט כבר לפני שבועיים על עוצר ראיונות בתקשורת לחברי מפלגתו, ונדמה שלרובם ירדה הרוח מהמפרשים. אני מדבר עם לא מעט אנשי ליכוד, מהבכירים שבהם ועד חברי מרכז והתחושה היא תחושת חמיצות.
העסק לא מנוהל כמו שצריך, אין אחדות שורות, אין רוח קרב ויש תחושה שגם ככה הולכים לסבב  חסר הכרעה נוסף, אז למה להילחם?
הכנסים שמארגן נתניהו מוצלחים, אבל בואו לא נתבלבל. בחירות ארציות הן לא התמודדות בפריימריז. גם אם נתניהו יגיע החודש לעשרת אלפים ישראלים, זה אפילו לא חצי מנדט. בפני עצמו לבד זה לא מספיק.
צריך להחדיר מוטיבציה לשרים ולח”כים, להבליט את נבחרת הליכוד, לתת לטובים שבהם להתראיין ולהופיע בתקשורת, לדאוג שישראל כץ ינהל את המנגנון באופן ענייני ומפוקח, וביחד להבעיר את השטח. מילת המפתח: ביחד.
אין ביחד. חדרה כמשל.
אמש ערך נתניהו כנס בחירות בחדרה, אחד ממעוזי המפלגה. כמה מתושבי העיר התקשרו לספר לי שאדם אחד לא הוזמן לכנס המרשים: ראש עיריית חדרה, צביקה גנדלמן, איש ליכוד. הסיבה, יש להניח: בפריימריז לראשות הליכוד הוא תמך בגדעון סער.
אז מי שעדיין עסוק בלסגור חשבונות ובפילוג שלא יתפלא אם העסק יקרוס לתוך עצמו. דווקא בגלל חולשת הקמפיין של כחול לבן, הליכוד יכול לצמוח ולהפתיע אבל כדי שזה יקרה המותג “ביבי” לבד כבר לא מספיק.
אלירן טל
כתב בדסק המדיני של ערוץ 20

רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו לקבוצת וואטסאפ או טלגרם שלנו.