בעבודתי בתחום הוראת השואה יצא לי להדריך הרבה קבוצות לפני נסיעה לפולין. אני תמיד שואלת את התלמידים "בשביל מה אתם נוסעים? מה אתם רוצים להרוויח מהמסע?" התשובות לרוב זהות – רצון ללמוד יותר, להבין, להתחבר. כשאותם תלמידים חוזרים ואני שואלת אותם "נו, איך היה?", התשובות עדיין די זהות – היה חזק, מטלטל, עוצמתי, קשה, עצוב. והפער הזה, בין המטרות ובין התוצאה תמיד צורם לי. תלמידים נוסעים כדי ללמוד ולהבין אבל בפועל, הם לא חוזרים עם יותר ידע או יותר הבנה. ולא מדובר בכישלון, מדובר במהלך מחושב ומתוכנן מראש. מערכת החינוך לא שולחת תלמידים לפולין במטרה שילמדו על השואה, שישאלו שאלות או יתעמקו בסוגיות הרבות שהשואה מעלה. היא שולחת אותם כדי להעביר אותם חוויה רגשית. חווית שואה.
בשנים האחרונות אנחנו שומעים הרבה על חשיבותה של למידה חוויתית אבל נראה שבתחום לימודי השואה, החוויה אינה משמשת יותר תבלין עבור הלמידה, היא מטרה בפני עצמה. תלמידי ישראל מפגינים בורות תהומית בכל הקשור לשואה ולמלחמת העולם השנייה. רבים מהם לא יודעים בכלל מה ההבדל בין גטו למחנה השמדה או בין מחנה השמדה למחנה ריכוז, אבל הם יספרו לכם כמה הם בכו ב"רשימת שינדלר".
תלמידים שיוצאים לפולין לא נדרשים לחשוב, ללמוד או לשאול שאלות. הם נדרשים להרגיש ולהתרגש. מדריך מוצלח הוא זה שמצליח לזעזע את התלמידים. טקס מרשים הוא כזה שסחט מהם דמעות. בני הנוער עסוקים במהלך המסע הזה בעיקר בשאלת הרגשות שלהם, שיחות ערב עם המחנכים מוקדשות לעיבוד רגשי. לשאלות היסטוריות, מוסריות ומהותיות, אין מקום שם.
העיסוק חסר הרציונליות הזה בשואה הוא גם פספוס וגם סכנה, במיוחד כשמדובר בבני נוער שעולמם הרגשי גם כך אינו יציב במיוחד. השואה לא התרחשה בממלכה מטפיזית רחוקה על ידי יצורי אופל שטניים. היא התרחשה באירופה של המאה ה-20 על ידי בני אדם והיא יכולה, בלבוש אחר ובתנאים אחרים, להתחולל שוב אם לא נשכיל להפעיל עליה את כלי השיפוט הרציונליים שלנו. אירועים היסטוריים רבי משמעות הם דברים שיש ללמוד אותם, לחקור את נסיבותיהם, לבחון את השלכותיהם ולנסות להפיק מהם לקחים. הדגש על החוויה הרגשית מוציא את השואה מההגדרה של "אירוע היסטורי" ושם אותה במעמד של "אירוע מטפיזי". היא הופכת להיות אתוס, בלתי מושג ובלתי ניתן להבנה. זוהי תופעה חברתית רחבה שמסעות הנוער לפולין הם רק היבט אחד שלה.
וישנה בעיה נוספת. מצדדי פולין טוענים שהמסע הזה מחזק את הזהות היהודית ונוטע בנוער גאווה ישראלית. זהו עקב אכילס של "ציונות הקטסטרופה" – זהות שבנויה על משבר וחורבן במקום על מורשת תרבותית והיסטורית עשירה בת 3000 שנה. זהות שבנויה על אין-ברירה במקום על בחירה. אפשר לטעון שהשואה האיצה את שיבת ציון והקמת המדינה אך התנועה הציונית החלה עוד הרבה לפני שהיטלר החל לנאום במרתפי בירה. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה אלא בגלל שעם ישראל שאף מאז ומתמיד לחזור למולדתו ההיסטורית. השואה היוותה זרז, לא סיבה. מה ההשלכות של דור שזהותו הלאומית מושתתת על פחד קיומי במקום על תודעת ייעוד? האם כך אנחנו רוצים לעצב את הזיכרון הקולקטיבי שלנו?

הגיע הזמן שמשרד החינוך ימשוך את ידיו מהמסע הזה. מי שחפץ בו יוכל לנסוע לפולין כשיעמוד ברשות עצמו.

עינת א. שמשוני, מעבירה הרצאות ושיחות ובנושא השואה, הכחשת שואה ותרבות זיכרון

 




אלדר ממן

אלדר ממן