עד כמה סמלי השם של פרשת "אחרי מות – קדושים", הניצבת בסיומו של נתיב ההקרבה של אחרי מות הקדושים, שהגישו לנו על מגש הכסף את מדינתנו ותקומתנו מיום הזיכרון ליום העצמאות.

מדינת ישראל החוגגת 70 שנה, היא מופת השילוב במימוש חזון הנביאים של נס הגאולה וקיבוץ הגלויות, בשילוב תרבויות ועדות שונים, למשמעות תקומה וקוממיות במדינה ריבונית, בשילוב שמים וארץ, בשילוב יהדות ודמוקרטיה, בשילוב ההקרבה והקירבה, בשילוב הרוח והחומר ושל הקודש והחול.

חיילינו בטקס הממלכתי ברחבת הכותל. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

 

נבחן ונעמיק ברעיון השילוב של הרוח והחומר ושל הקודש והחול, כפי שמשתקפים בפרשתנו. הפרשה פותחת בהצגת הנוהל של עבודת הכהן הגדול בהקטרת הקטורת בבית המקדש, בקודש הקודשים ביום הכיפורים: "וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, מִלִּפְנֵי ה', וּמְלֹא חָפְנָיו, קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה; וְהֵבִיא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ, לִפְנֵי ה'; וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת" (ויקרא, טז', א'- יג').

האם לפנינו רק תיאור ארגוני טכני של אופן הקטרת הקטורת על ידי הכהן הגדול, או שמא יש כאן גם מסר ומשמעות רחבים יותר למחוזות חיינו במדינתנו בת ה-70?

אנו עדים למחלוקת ידועה בין הפרושים (החכמים) לבין הצדוקים, כיצד על הכוהן לנהוג  בהקטרת הקטורת ביום הכיפורים. מחלוקת  שנשנית בברייתא ונרמזת במשנה (יומא א', ה'): הצדוקים היו אומרים: הקטורת שהכהן הגדול מקטירה בקודש הקודשים צריך לתקנה מבחוץ, בהיכל. הפרושים היו אומרים, הכהן הגדול נכנס לקודש הקדשים בכף מלאה קטורת ובמלוא המחתה גחלי אש, ושם הוא נותן את הקטורת על המחתה.

יש כאן הבדל גדול בהנחיית הצדוקים בניגוד להנחיית הפרושים, כיצד על הכוהן הגדול לנהוג בהקטרת הקטורת. לשיטת הצדוקים, הכהן מכין את הקטורת המעלה עשן מחוץ למרחב קודש הקודשים, ורק אחר כך הוא נכנס עם הקטורת והעשן לקודש הקודשים, ואילו לשיטת הפרושים ,הכהן הגדול עוסק בהכנת הקטורת המעלה עשן בתוך מרחב קודש הקודשים פנימה.

שפתי חכמים בפרשנותו לרש"י למעשה הקטורת בפרשתנו, נדרש למחלוקת בין הצדוקים לבין הפרושים: "ולא שכיון רש"י בפירוש זה שיבוא עם ענן הקטורת מבחוץ שזה הוא דעת צדוקים… אף על פי שלא עשה כצדוקים, אלא לאחר שנכנס נתן הקטורת על האש אשר במחתה". לכאורה, עניין לנו במחלוקת פרוצדורלית טכנית יבשה, של פרוטוקול עבודת הכהן הגדול בהקטרת הקטורת.

מהי מהות המחלוקת בין הצדוקים לבין הפרושים במעשה הכנת הקטורת והקטרתה?

המחלוקת מציגה לנו אפוא שתי השקפות עולם, באשר לתפיסת הערכים של מרחבי חיים, שלכאורה הם שונים בחיינו – של חיי הקודש אל מול חיי החול, של  חיי הרוח אל מול חיי החומר, של חיי התורה אל מול חיי העבודה.של עולם הספרא אל מול עולם הסייפא. האם ערכים אלו יכולים לשמש יחדיו במרחב חיים משולב אחד, או שהם יכולים לשמש רק בשני מרחבי חיים נפרדים. האם נגזר על מרחבי חיים אלו לדור בנפרד ובניתוק זה מזה, או שמא יכולים הם לשמש בכפיפה אחת, ולדור בסינרגיה תחת קורת גג אחת?

הצדוקים גורסים, שיש לפעול בהפרדה מלאה של שני מרחבי חיים שונים, ולכן, את העבודה הפיזית של החומר במעשה הקטורת יש לעשותה במרחב שמחוץ למרחב קודש הקודשים. לדעתם, קודש וחול לא יכולים להתקיים ולשמש יחדיו במרחב חיים אחד. יתכן, שיש לכך עיגון בהשקפת הצדוקים אשר אינם מקבלים את התורה שבעל פה, והרי יודעים אנו עד כמה התורה שבעל פה בנתיבי המשנה, התלמוד, הראשונים והאחרונים בארון הספרים היהודי, מימשה את העיקרון "וחיית בם".

לדעתם, חדש אסור מהתורה. ואילו לעומתם על פי השקפתם של הפרושים (החכמים), קיימת התכנות למרחב חיים אחד ולא שניים, המשלב בתוכו את הקודש וגם את החול, המשלב בתוכו את הרוח וגם את החומר, המשלב בתוכו את העבודה וגם את התורה ,המשלב את הספרא והסייפא , במרחב אחד-במקום הקדוש ביותר בקודש הקודשים, שאליו נכנס הכוהן ביום הכיפורים. על פי השקפת עולם השילוב, הפרושים מנחים את עבודת הכוהן הגדול בהקטרת הקטורת, שהכוהן ייקח בידיו את המחתה ועליה גחלים ויכנס לקודש הקודשים ושם במקום הקדוש ביותר וביום הקדוש ביותר, יבצע את העבודה של הכנת הקטורת, הוא ישרוף הגחלים על המחתה באש שעליה הקטורת ותהליך החולין של העבודה (כמו בהכנת מנגל) שיביא לניחוח ועשן הקטורת, יתרחש לא פחות ולא יותר, בתוך מרחב קודש הקודשים במשכן.

ניתן לקבוע שהשקפת הצדוקים היא מצומצמת, דיכוטומית, בינארית וסגרגטיבית ואילו השקפת הפרושים החכמים היא מכילה, רחבה, אינטגרטיבית, סינרגטית ומשלבת.

האם המחלוקת בין הצדוקים לבין הפרושים מכוונת גם לחיי האדם הפרטי מול קונו ואל מול חברו?

לפי השקפת הצדוקים, קיימת הפרדה של שני מרחבי חיים השונים והנפרדים זה מזה. מרחב החולין "שבין אדם לחברו" ושל מרחב הקודש "שבין אדם למקום". השקפה זאת עלולה להוביל לכך, שאדם יכול לנהוג במרחבים נפרדים אלו, כשני אנשים נפרדים. כמו, ד"ר ג'יקל ומיסטר הייד .אדם כזה, יכול במרחב החולין "שבין אדם לחברו", לגנוב, להונות, לרמות, להעלים מס, לקחת שוחד ולרמוס זכויות של עובדים ולהעבידם בתנאי עבדות.  ואילו במרחב הקודש "שבין אדם למקום", הוא יקפיד על כל תג ותג ויחמיר בכל החומרות של כשרות עניני הפסח וכשרות במהלך השנה, קלה כבחמורה. אנשים אלו מאופיינים ברוממות התורה והקודש על לשונם. אבל בידם רומסים ערכים ומוסר חברתי. התנהגותם לא אחת, כנבל ברשות התורה, כפרשנותו של הרמב"ן לפרשת קדושים.

לפי השקפת הפרושים, לא קיימת הפרדה בין הקודש לבין החול. קיים רק מרחב אחד שבו הקודש והחול משמשים בכפיפה אחת. במרחב זה, האדם יקדש חייו בתורה ויטהרם בעבודה. במרחב זה הכול חייב להיות קודש קודשים, שקוף ואמיתי. אולי זאת המשמעות של סמיכותן של פרשות אחרי מות וקדושים, במשמעות האמיתית של : " דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ד' אֱלֹקיכֶם "(יט', ב'). הקריאה לאדם הפרטי היא להיות בעל מידות וערכים, להיות אמיתי ו"מענטש".

דומה שפרשתנו העוסקת בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בשנה, במעשה הקטורת, מלמדת אותנו מדוע יום הכיפורים מכפר על עבירות "שבין אדם למקום", אך איננו מכפר על עבירות "שבין אדם לחברו", עד שיבוא לחברו, יתרצה בפניו ויבקש ממנו סליחה ומחילה. הנה לנו ביום הקדוש ביותר בשנה, קיומו של מרחב חיים אחד משולב של קודש וחול, של בין אדם לקונו ובין אדם לחברו.

ביום העצמאות ה-70 למדינתנו, האתגר המוצב לפנינו הוא: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם". נתחבר למשמעות האמיתית של מעשה הקטרת הקטורת לפי השקפת הפרושים, המציב אתגר למנהיגי מדינתנו, לעמנו, לחברתנו ולכל אחד מאתנו לדבוק בדרך השילוב כאורח חיים, בשילוב שמים וארץ, בשילוב יהדות ודמוקרטיה, בשילוב שבין אדם לקונו ובין אדם לחברו, בשילוב הרוח והחומר ושל הקודש והחול. רק כך נוכל להתחבר למשמעות הסמלית של שמה של פרשתנו "אחרי מות קדושים", הניצבת בסיומו של נתיב ההקרבה של אחרי מות הקדושים, שהגישו לנו על מגש הכסף את מדינתנו ותקומתנו, מיום הזיכרון ליום העצמאות.

טקס הנחת דגל על קבריהם של חללי מערכות ישראל בהר הרצל. צילום: דובר צה"ל


ד"ר זאב ווה פרידמן

ד"ר זאב ווה פרידמן

מנכ"ל מלב"ב למען חולי האלצהיימר ומשפחותיהם. לשעבר מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב-יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות