7:05 23/06/2018
דף הבית > מורשת > הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו? האיחוד בין יוסף ויהודה כסמל לדורות | פרשת ויגש

הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו? האיחוד בין יוסף ויהודה כסמל לדורות | פרשת ויגש

המפגש המרגש בין יוסף ויהודה הוא מיקרוקוסמוס של עימות היסטורי עתידי. לא עוד שתי מדינות לעם אחד, אלא "מֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם"

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה" (מ"ד, י"ח): כך מתאר המקרא את המפגש המכונן, הטעון והדרמטי בין יוסף לאחיו יהודה.

הנביא עמוס שואל "הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו, בִּלְתִּי, אִם נוֹעָדוּ" (עמוס ג'). האם קיים סיכוי שאכן ילכו השניים, שקודם שררה בניהם הקנאה ואף השנאה, יחדיו למצב שנראה אוטופי, לשלום, לאחווה ולרעות? האם אפשר להגיע למצב כזה בין מנהיגים, בין פוליטיקאים, בין מנהלים, בין אנשים ובכלל?

מפגש יוסף ויהודה
מפגש יוסף ויהודה

 

המפגש המכונן בין שני האחים הוא מיקרוקוסמוס של עימות היסטורי עתידי, במנהרת הזמן, בין שני מלכים, כאשר יוסף מסמל את מלכות ישראל בשומרון ויהודה את מלכות יהודה בירושלים. כשירבעם בן נבט משבט אפרים, בנו של יוסף, מורד בשלמה המלך שהוא בן דוד משבט יהודה, הוא משתלח במלכות יהודה: "וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל, עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד; וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לְאֹהָלָיו"( מלכים א', י"ב, ט"ז). מנהרת הזמן מפגישה אותנו מאוחר יותר גם בדיון תאולוגי על שני משיחים, משיח בן יוסף אל מול משיח בן דוד (יהודה).

מה מאפיין ב-D.N.A את כל אחד מהשניים, יוסף ויהודה?

יוסף הוא המשביר המייצג את האדם הקיומי החומרי. יוסף מתכנן ומנהל את שבע שנות הרעב ודואג לקיום הכלכלי, החומרי והפיזי של המצרים. לעומתו, יהודה, מייצג את התשתית הרוחנית, את האדם הרוחני. עליו נאמר בספר תהילים: "הָיְתָ֣ה יְהוּדָ֣ה לְקׇדְשׁ֑וֹ".

האם נגזר עלינו הפיצול והקרע הזה בין שתי הממלכות? האם נגזר עלינו הפיצול בין שני המשיחים? או שכדברי הנביא עמוס: "הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו, בִּלְתִּי, אִם נוֹעָדוּ"?

הפטרת הנביא יחזקאל לפרשתנו מציגה לנו את התשובה במפת דרכים, ומציבה לנו את מתווה האיחוד והשילוב בין השניים ולא את מתווה הפיצול: "וְאַתָּה בֶן-אָדָם, קַח לְךָ עֵץ אֶחָד, וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וּלְקַח, עֵץ אֶחָד, וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו. וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד, לְךָ לְעֵץ אֶחָד; וְהָיוּ לַאֲחָדִים, בְּיָדֶךָ… הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם, וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד, בְּיָדִי… וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ… וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד" (יחזקאל לז', טז'-כב').

המיזוג, שיש בו הכלה ואחדות, אינו בהכרח אחידות. האחדות מקדשת את השונות וההבדלים במרחב חיים אחד. ניגודים רק משלימים ומייצרים אתגר, עניין ושלמות.

בסוגיית מיזוג המשיחים כבר הכריע הרב אברהם יצחק הכהן קוק בשנת 1904, בדברי פרידתו מהרצל הידועים בשם "המספד בירושלים", בקובעו כי הרצל היה משיח בן יוסף. אך אין להסתפק בממד הפרגמטי הקיומי והארצי בלבד של משיח בן יוסף, אלא אליו יש לחבר את הממד הרוחני של משיח בן דוד (יהודה).

אז כיצד מתרחש המיזוג בין השבטים, יהודה ויוסף, ובין שתי הממלכות המפוצלות, יהודה וישראל? מהי הנוסחה לכך?

הרב ד"ר בני לאו, מצטט את נגה הראובני ז"ל, מייסד 'נאות קדומים', שהסביר בדרכו את משמעות נבואתו של יחזקאל בהפטרה לפרשתנו. לדעתו, מתחולל כאן תהליך של "הברכה" בבוטניקה, בו מבריכים שני עצים לעץ אחד שמניב פרי משובח. בתהליך ההברכה, יש את הרוכב ויש את הכנה, כאשר יוסף הוא הכנה ואילו יהודה הוא הרוכב. מה שמחייב שותפות אמיתית בין השניים. אבל ההכרעה ההנהגתית היא בשבט יהודה. כלומר, לא יכולים שני מלכים לשמש בכפיפה אחת. על זה כבר נאמר: "קדירא דבי שותפי, לא קרירא ולא חמימא" (בבא בתרא כ', ב'). ההכרעה המנהיגותית היא של קודקוד אחד, מנהיג אחד, מתכלל אחד, Case Manager אחד. זאת אנו לומדים בהפטרה: "וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם… וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם".

אך מסתבר בפרשתנו, שהאיחוד הזה נעוץ בגורם האנושי. הוא דורש תעצומות נפש ותהליך פסיכולוגי של מחיקת משקעי העבר, של סליחה והבניה מחודשת של מערכת היחסים, של ויתור האחד (יוסף) לאחיו (יהודה). יוסף סולח ליהודה למרות משקעי העבר, כשיהודה הוא זה שהציע לאחיו למכור את יוסף לעבד: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו: מַה בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים" (בראשית, ל"ז, כ"ו).

האחים זורקים את יוסף לבור
האחים זורקים את יוסף לבור

 

גדלותו של יוסף הייתה בגיוס משאבי הנפש, בביטול האגו, בוויתור על נקמה ועל השררה וההנהגה, בסליחה, לטובת אחיו יהודה, למרות שמכר אותו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו… אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ, וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה" (מ"ה, ד').

פרשתנו והפטרתנו מלמדות אותנו שיעור בחשיבות האיחוד ומניעת הפיצול במשילות והנהגה. כמה חשוב שיתוף הפעולה בין הגופים המתמזגים, וכמה חשובה בסופו של דבר הנהגה מאוחדת אחת.

הפיצול איננו גזירה מהשמיים. האיחוד, המיזוג והשילוב, הם ערכים מנצחים, "היחד בצד הייחוד". במתווה האיחוד אין דיכוטומיה בינארית, כמו משחק סכום אפס. אין דיכוטומיה בין הארצי לרוחני, בין שמים וארץ, אין תיוג והדרה של אנשים, בשל ההבדלים והשונות שלהם כמו דעותיהם, יכולותיהם, כישוריהם, לבושם או כיפתם. באיחוד בין בית יוסף לבית יהודה מתקיימת דינמיקה שכל אחד מביא ותורם אליה את יתרונו היחסי לטובת האחריות הכוללת של הנשיאה המשותפת תחת האלונקה, הנשיאה המשותפת בנטל, למען גורל ויעוד משותפים. במגרש הזה, השחקנים כולם מכירים ומכבדים את כללי המשחק של המוסר, ההגינות והיושר. מדובר בשילוב של השלם על חלקיו והשונות שבתוכו, תוך כבוד הדדי ופרגון נטול אגו בין החלקים השונים של השלם.

רק בהשלמת המיזוג בין בית יוסף לבין בית יהודה, יכול להתקיים האפילוג בהפטרתנו: "וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ, אֲבוֹתֵיכֶם; וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד עוֹלָם, וְדָוִד עַבְדִּי, נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם; וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם, וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם. וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים; וְהֵמָּה, יִהְיוּ לִי לְעָם. וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם, כִּי אֲנִי יְהוָה, מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם, לְעוֹלָם" (יחזקאל ל"ז, כ"ה-כ"ח).

ד"ר זאב ווה פרידמן

ד"ר זאב ווה פרידמן

מנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות – הקרן לטיפול בחסויים. לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו. בשנת 2008 נבחר ד"ר זאב פרידמן כמנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות – הקרן לטיפול בחסויים. ד"ר פרידמן בוגר תואר ראשון במינהל חינוכי ופסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן; תואר מוסמך (M.S.W) בעבודה סוציאלית, מינהל ותכנון חברתי מטעם אוניברסיטת בר-אילן. תואר שלישי Ph.D במדעי החברה, באוניברסיטת תל-אביב. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת בפיתוח מודל תיאורטי ויישומי של הגורמים המקדמים והמעכבים תהליך יישומו של מיזוג ארגוני במגזר הציבורי בכלל ובשירותים החברתיים בפרט.

אולי יעניין אותך גם

לבקשת ראש העיר ברקת: הקנס לחב"דניק בוטל

פקח עיריית ירושלים נתן קנס בסך 475 שקלים לאדם שזיכה את הרבים במצוות הנחת תפילין. הסיבה: הדוכן הופעל ללא היתר בכתב מאת העירייה. ברקת התערב - הקנס בוטל