ביום הולדתו ה 70 החליט ראש הממשלה נתניהו להחזיר את "המתנה" שקיבל מהנשיא. בלי זיכוי, כנראה גם בלי החזר.
זה היה צפוי. כתוב היה על הקיר באותיות קידוש לבנה שבכחול לבן יעשו כל מה שהם יכולים כדי להכשיל את נתניהו בניסיונותיו להקים ממשלת אחדות לאומית, שבגלל המצב הביטחוני הרגיש עשוייה להיות ממשלת חירום.
צוותי המו"מ של כחול לבן לא באו "בנפש חפצה" למגעים עם הליכוד. גנץ ביטל פגישה שנקבעה מראש עם נתניהו וסירב להצעותיו להיפגש ולקדם מהלך לאומי חשוב.
עד סוף השבוע הנשיא ריבלין יעניק את המנדט לגנץ, וכבר מקורביו מספרים לנו שהוא יבקש לקיים פגישה עם נתניהו. למה לנתניהו להסכים לפגישה כזו, אחרי שגנץ דחה אותו פעם אחר פעם? גנץ כנראה באמת מעוניין בממשלה רחבה, אבל לפיד ויעלון מושכים אותו לקיצון ודורשים ממנו להקשיח עמדות ולגרור את כולנו לעוד מערכת בחירות, בתחילת חודש מארס.
לא מעט פרשנים ופוליטיקאים משוכנעים שאנחנו שוב בדרך לקלפיות. אני סבור אחרת. אני מאמין שהפעם משהו יקרה. חבל הצלה ייזרק לתוך המערבולת הזאת וימנע מאתנו התבזות נוספת בחסות הדמוקרטיה.
גנץ ייאלץ להתפשר, גם נתניהו אבל בסופו של דבר זה יהיה הדבר הנכון לעשות.
בספר דברי הימים של הדמוקרטיה הישראלית יוקדש פרק נכבד לתופעה ששמה אביגדור ליברמן. כרגע קשה לדעת כיצד נזכור אותו. כאיש שהצליח נגד כל הסיכויים להוריד את נתניהו מכס השלטון, או כפוליטיקאי שהעלה את השמאל לשלטון? האם מפלגתו תשמור על כוחה, או תחזור להיות מפלגת עולים שנמסה ממערכת בחירות אחת לאחרת. ליברמן תמיד היה חידה שפתרונה אינו ידוע לאיש, ואולי נצליח לפתח את אותה חידה רק אחרי שיפרוש מהחיים הפוליטיים.
אני מתקשה לראות תסריט שבו תקום ממשלת מיעוט שתזכה לתמיכת ליברמן והמפלגות הערביות. זה מרחיק לכת אפילו בקנה מידה של ליברמן, שנוטה להפתיע אותנו מדי פעם.
כך או כך, הסתיימה המערכה הראשונה בהצגה הכי מרתקת בעיר. אחרי הפסקה קצרה נחזור לצפות במערכה השנייה, ורק אחרי ההדרן נדע אם למחוא כפיים – גם אם רק בנימוס – או לשרוק בוז גדול לשחקנים שהתעקשו לשתק את המדינה לעוד חצי שנה ולהוביל את כולנו לסבב בחירות שלישי, ומיותר לפחות כמו קודמו.


:עוד באותו נושא