No Tag To Print

דור בפוסט טראומה | דעה

במלאת שני עשורים לאינתיפאדה השנייה, יצאו כלי התקשורת השונים בכתבות העוסקות בסיבות לפריצתה, בקורבנות הרבים שגבתה ובהשלכותיה הפוליטיות. אני מעוניין לטעון פה כי לאינתיפאדה יש השלכה דרמטית נוספת, השלכה שכמעט ולא עוסקים בה.

אחד המאפיינים של דור הY הוא עיסוק עצמי מוגבר, על כן כבן לדור זה, מה שסיקרן אותי הן ההשלכות הנפשיות של 5 שנות טרור שהעיבו על התבגרותו של דור שלם.

איני מדבר רק על אלו שחוו פיגוע על בשרם, לטענתי גם אותם ילדים שחיו רחוק (ככל האפשר) מהתופת נשארו עם שריטה עמוקה. האם המחשבה כי הליכה למקומות הומי אדם היא בגדר הימור על החיים וגדילה בצל פחד מתמיד ממחבלים מתאבדים באוטובוסים, לא משאירה צלקת מסוימת?

פיגוע התאבדות באינתיפאדה.

במשך מספר שנים ילדים התרגלו לכך שהצפייה בתוכניות מצוירות בערוץ 1 נעצרת כל כמה שעות לדיווח על מסעדה שהתפוצצה. אני לא חושב שבהרבה מקומות בעולם ילדים "זוכים" לראות על המרקע תמונות זוועה של פצועים זבי דם ונשים מבכות על יקיריהם.

המחשבה המיידית היא שככל שילד היה סמוך יותר למוקד התופת הדבר השפיע קשה יותר, אך מחקר שנעשה ב2006 על ידי אביטל לאופר וזהבה סלומון ובחן את השפעת החשיפה לטרור בקרב מתבגרים, מאזורים שונים בארץ בעלי רמות חשיפה שונות לטרור, מצא כי מתבגרים שנחשפו לאירועי טרור רבים יותר לא דיווחו על תחושת פחד רבה יותר מאלו שנחשפו לאירועים מעטים. הפחד לא נעצר במחלף שער הגיא אלא הגיע לכל רחבי הארץ, אם זה דרך המרקע ואם זה דרך הסיפורים של קרובי משפחה וחברים שהגיעו לכל בית בישראל. ע"פ המחקר תחושת הפחד מהטרור ולא החשיפה אליו, היוותה את הגורם המרכזי לתסמינים פוסט טראומטיים. תסמינים פוסט טראומטיים שכאלו נמצאו אצל כ41 אחוז מהנבדקים.

רק על עצמי לספר ידעתי, ואני שגדלתי רחוק מעין הסערה (ברמת הגולן) מוצא רבדים מסוימים באופי שלי הנובעים מאותן שנים. אם זה מהמראות שראיתי בטלוויזיה, מהרגשת הפחד הציבורית ואפילו מאותן נסיעות משפחתיות למרכז בהן אמא שלי ביקשה שוב ושוב מאבא שלא ייסע בצמוד לאוטובוס (למקרה שיתפוצץ). רק כשבגרתי, סיימתי צבא וטיילתי בעולם הבנתי כמה זה לא נורמלי שזו חווית ההתבגרות של ילד. הבנתי את ההשפעה של אותן שנים, דבר שהתחדד אצלי בעיקר כאשר גרתי תקופה בארה"ב והצלחתי לשים את האצבע על נקודות והבדלים שונים ביני לבין בני גילי (למשל בהרגשה פסיכולוגית שמקננת אצלי לעיתים תכופות, המחשבה שבעוד רגע משהו גרוע יקרה, בעוד שאצל האמריקנים התחושה היא אופטימית וחסרת דאגות הרבה יותר).

אתם מילניאלז בעצמכם ולא מסכימים איתי? אתם מרגישים ששום דבר במי שאתם, לא קשור לכך וכבר שכחתם את אותן שנים? תשאלו את עצמכם שאלה פשוטה- האם כשאתם בהופעה גדולה או באיזה מקום עמוס בקהל של אנשים, אתם לא חושבים לעצמכם "מעניין איך לא עושים פה פיגוע?" עכשיו תשאלו את אותה שאלה בן/ בת גילכם מחו"ל או לחילופין ישראלי שקטן מכם בכמה שנים אם הוא חשב את אותו דבר.

It is not Android