אמש זכיתי להיות שותף בכנס של עמותת "זוכרות". למי שלא מכיר, עמות "זוכרות" דוגלת בהכרה ישראלית בפשעים נגד האנושות שבוצעו באירועי הנכבה של 1948 ו-1967 כשלב ראשון, ובשלב שני הכרה ומימוש של זכות השיבה של הפליטים הפלשתינים לשטחי מדינת ישראל. מפעילותיה של העמותה, שזוכה לתרומות בעיקר מארגונים הומנטיריים באירופה, היא מיפוי מחדש של ישובי הארץ בהתאם לישובים שהיו קיימים טרם 1948 ובניית תוכניות מתאר לקראת שובם של הפליטים הפלשתינים למולדתם ההיסטורית.

כנס זוכורות
כנס זוכורות

על פי הכנס, שהתקיים בבית הקפה אל-מח'טה בחיפה, עיקר הפעילות של ממשלת ישראל והרשויות המוניציפליות הוא שיבוש שמות הישובים הפלשתינים המקוריים שנהרסו בזמן הנכבה. כך הישוב עִנַּאבָּה הפל לענבה לאחר הנכבה, רחוב אל-ג'באל בחיפה שלימים כונה שדרות או"ם או שדרות הציונות – חברי זוכרות שכחו לציין בהקשר זה כי שמו של הרחוב "הפלשתיני" כונה כך על ידי המתיישבים הגרמנים. וכמובן העיר אל-קודס שהפכה לבירה ירושלים.

הנואמים בכנס תיארו את הקולוניאליזם הציוני שהרס והשמיד כפרים פלשתינים כחלק מאידיאולוגיה כוחנית וקולוניאליסטית. המילה מלחמה לא הוזכרה כלל. העובדה שהערבים ובניהם, שכונו לימים פלשתינים, היו מעורבים באופן ישיר בלחימה כמובן שלא הוזכרה. כך סתם, לדידם של חברי "זוכרות", החליטו כוחות צבא הכיבוש הישראלי להרוס כפרים ולגרש את האוכלוסייה השלווה בתוכם.

זוכרות
כנס זוכרות

רגע מרגש בכנס היה סיפורו של אבו –מרואן, שסיפר על ילדותו בכפר ענאן. בדצמבר 1948 הגיעו כוחות צבא ישראלים שחנו בסמוך לכפר ולאחר מספר ימים הפרידו בין הגברים לנשים וגרשו את התושבים, בלא שנורתה אף יריה אחת מכיוונו של הכפר. לטענתו של אבו-מרואן הוצאו להורג שבעה מבני הכפר. הוא ומשפחתו נשלחו לגלות והיום חלקם חיים בלבנון וחלקם באירופה. אבו-מרואן ומשפחתו הקרובה הצליחו לשוב לאיזור וחיים היום בכפר ראמה, כ-7 קילומטרים מביתם המקורי. אבו-מרואן חולם על היום בו יוכל לשוב למקום בו גדל עד גיל 13.בנוסף לסיפורו של אבו-מרואן הובא גם סיפור משפחתו של ד"ר ג'וני מנצור, שטוען להיותו יליד חיפה ושמשפחתו הגיע לעיר לצרכי עבודה במהלך מלחמת העולם השניה (1939-1945 להזכירכם: משמע שהילידים הפלשתינים חיו בעיר בין 3 ל-9 שנים בלבד). משפחתו גורשה ללבנון דרך הנמל (למעשה, על פי מקורות התקופה, תושבי חיפה עזבו בהוראת המנהיגים הערבים דאז) ולימים חזרו לעיר. בשנות ה-80 שמע את סיפור משפחתו מאביו ומאז הוא מנסה לשחזר את שמות הרחובות המקוריים של העיר. הסיפורים כמובן היו מרגשים מאוד, שהרי אין כמו סיפורים אישיים להמחשת הסבל. אולם סיפורים מעין אלה קיימים גם בקרב משפחות יהודים רבות בארצות ערב, ובקרב פליטים באשר הם.

במהלך כל הכנס, היתה הרגשה של "דע את ההיסטוריה"  שהוצגה כמובן על פי הנרטיב הפלשתיני. הכובש הציוני הוא האשם בכל העוולות שקרו לפלשתינים והמאבק שהחל למעשה רק בשנת 1948 בעקבות האגרסיביות הציונית שחמסה את ביתם ורכושם של הפלשתינים שוחרי השלום. לאחר מכן, עלה לבמה אחד ממנהיגי עמותת "זוכרות", עמר אלע'בארי, שטען כי מטרת הכינוס ומטרת פעילותה של העמותה אינה רק לשמר את ההיסטוריה, ולהזכיר לציונים את שורשיה האמיתיים של הארץ הזו  אלא מטרתה הינה פוליטית: הכרה בנכבה הפלשתינית שעוללו כוחות הכיבוש היהודיים ופעילות פוליטית למען שיבתם של הפליטים. עמותת "זוכרות", הזכירה את הרכוש הרב שהתירו הפליטים הפלשתינים ברחבי הארץ, אולם לא הזכירה, ולו במילה את הפליטים היהודים מארצות ערב (שערך רכושם היה רב מרכוש הפליטים הפלשתינים) והפליטים ניצולי השואה מאירופה, להזכירכם: כולם נטמעו באוכלוסייה הצברית המקומית.

מילה לציון הכנסה ופעילותה של עמותת "זוכרות". עמותה זו הינה האויבת הגדולה ביותר של חזון שתי המדינות של השמאל. הם מבטיחים בוקר וערב לפליטים כי יום יבוא והם יזכו לשוב לבתיהם כשלמעשה אין זה המצב בשום סיטואציה הגיונית. אי מציאת הסדר אמיתי לפליטים הפלשתיניים היווה את המשבר בשתי שיחות השלום שהתקיימו בקמפ דייויד (שנת 2000, אהוד ברק ויאסר ערפאת) ובאנאפוליס (2007, אהוד אולמרט ומחמוד עבאס). בשני המקרים היתה הסכמה לגבי ירושלים ושאר "השטחים הכבושים" אולם הסכם היסטורי לא הושג בשל העובדה כי מדינת ישראל סירבה למתן שיבה לכלל הפליטים הפלשתינים. תזכורת נוספת, בשנות ה-40, לאחר מלחמת העולם, היו כ-40 מיליון פליטים ברחבי העולם: באירופה, ביוגוסלביה, בישראל, בקשמיר ועוד מקומות. לכולם נמצא פיתרון באמצעות שילוב במדינות השונות אליהן נאלצו להגר. היחידים שעדיים נמצאים במעמד של פליטים, 70 שנה מאוחר יותר, הינם הפלשתינים שמצב פליטותם נשמר והם משתמשים קלף מיקוח בלתי עביר בכל הסדר אפשרי בין מדינת ישראל לעולם הערבי.

 

איתמר צור

איתמר צור

תחקירן פורום קדם למזרחנות והסברה, פובליציסט ועובד חברת הייטק