פרשתנו פותחת בתיאור אירוע משמח ומרגש שכל ישראל שותפים לו בשמחה: "וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל"… וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד ה', אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ט', א',כ"ג- כ"ד).

חטא נדב ואביהוא

 

עד כאן השמחה לפני הטרגדיה, השקט לפני הסערה. והנה בשיא מעמד השמחה והאופוריה שמחבר את כל העם לאגודה אחת, מתרחש אירוע דרמטי, breaking news, שהוא האנטי קליימקס למעמד שתואר עד כה: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם, אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן" (י', א'-ג').

מה היה חטאם של בני אהרן, שנגזר עליהם עונש כה חמור של מוות בשריפה?

"שלא חלקו כבוד לאהרן, שלא נטלו עצה ממשה. איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה" (ספרא, ויקרא י', ו'). המדרש בויקרא רבה (כ', י') מתאר אותם: "שחצנים היו", שלא נשאו נשים, כי אף אישה לא נראתה להם ראויה למעמדם הרם. רווקותם מוכחת מהכתוב "ובנים לא היו להם" (במדבר ג', ד'). בנוסף, המדרש גם מתייחס לכך שחטאם היה בטיפה המרה: "דתני רבי שמעון – לא מתו בניו של אהרן, אלא על שנכנסו שתוי יין לאוהל מועד" (ויקרא רבה, י"ב).

בני אהרן, נדב ואביהו, שוברים את כל הכלים, הכללים והנורמות במרחב הקדוש של מקום עבודתם ככהנים בעבודת המשכן. אך זה קורה גם במרחב של משפחתם, בכך שאינם חולקים כבוד לאביהם, אהרן, ומתעלמים מדודם משה. הם למעשה פועלים כאינדיבידואליסטים, מתעלמים ובועטים בכל המוסכמות ובמסורת של המשפחה. הם מקבלים החלטה אסטרטגית שהם מתנתקים ממשפחתם. הם עוסקים רק בעצמם. דומה שהערך של משפחה עבורם הוא נטל ולא נכס. גם במרחב מקום עבודתם במשכן הם מזלזלים בסמכות ובהיררכיה. הם בזים לבירוקרטיה של מסגרת, כללים ונהלי עבודת המשכן. הם אינם מכבדים את הפרוטוקול המקצועי של תהליכי העבודה במשכן, כפי שמפורטים בפרשתנו. גם במרחב העבודה וגם במרחב המשפחה, הם פועלים ללא גבולות וללא איזונים ובלמים.

נראה שנדב ואביהו הם אנשים מתלהבים, חסרי מעצורים, נעדרי גבולות ושליטה עצמית ובעלי יכולת נמוכה לדחות סיפוקים מידיים. הם אנשים הישגיים המקדשים את מימושם העצמי והאני. הם מקדשים את העכשוויזם, כאן ועכשיו. מבחינתם, הקריירה וההישגיות האישיים מקדשים את כל האמצעים.

דומה שהספר המונומנטלי – "מרד הנפילים" (1957) של הסופרת היהודייה האמריקאית איין ראנד (1905-1982), מאיר במידה מסוימת את ניתוח המקרה של נדב ואביהו בני אהרן. ראנד, כוהנת האדוניזם, האינדיבידואליזם והמימוש העצמי, תיארה את האדם האידיאלי להשקפתה: "מי שחי למען עצמו, הוא זה שמסוגל להשיג את כל הדברים המפארים את המין האנושי". גיבור ספרה, ג'ון גאלט, מצוטט בנאומו: "כי לעולם לא אחיה למען אדם אחר, ולא אבקש מאדם אחר שיחיה למעני".

השליטה העצמית היא אחות תאומה ליכולת לדחות סיפוקים, שנראה כי הייתה מצויה במינון מאוד נמוך אצל בני אהרן. דחיית סיפוקים היא היכולת להמתין, במטרה להשיג דבר מה. היכולת הזו נחשבת כתכונת אישיות.

מעניין לראות שתסמונת שני בני אהרן חוזרת על עצמה גם בהפטרה לפרשתנו, מפרק ו' בספר שמואל ב', אודות עוזה בנו של אבינדב, שמתקרב יותר מדי ונוגע, באיסור, בארון האלוקים, והקב"ה ממית אותו במקום, לו קורא דוד "פרץ עוזה". דומה שיש בשם המקום מסר, המאפיין את בני אהרן בפרשתנו, של העדר שליטה עצמית ודחף של התפרצות (פרץ) וחוסר ריסון הנובע מעזות מצח (עוזה).

התסמונת של שני בני אהרן לא מתכתבת עם חג הפסח, בהגדרותיו המדויקות המדידות והמכומתות של זמני בדיקת החמץ, ביעורו ושריפתו, בצורך לדייק ב-18 הדקות של הכנת מצה, בגבולות הזמן של אכילת אפיקומן. הדבר גם מקבל משמעות בפרשתנו בפירוט הגבולות של המאכלות האסורים והמותרים.

התסמונת של ההתנתקות וחוסר המחויבות למשפחה, היעדר האמון וההערכה למשפחה וחשיבותה, כפי שמיוצגת אצל בני אהרן בפרשתנו, ראויה אף היא להתבוננות יתר בהקשר לחג הפסח שבמרכזו עומד ערך ההתחברות, המחויבות והאחריות למשפחה.

מוסד המשפחה המורחבת מועצם בנרטיב של קורבן הפסח ובהתנהלותו, ששיאו בליל הסדר – מפגש ההתחברות והמשפחה. ההתנתקות ממשפחה איננה רק גורמת נזק בזמן הווה, אלא היא מנתקת את רצף הדורות של המשפחה, בעבר, בהווה ובעתיד. שכן, אנו נושאים על כתפינו משא של מורשת ומסורת הורינו, להנחילה לילדינו ולדורות הבאים. משפחה וגם חברים, מחייבים השקעה מתמדת, התחברות אמיתית – בעיתות של שמחה וגם של צער. משפט מוכר אומר: "מי שאין לו זמן למשפחה ולחברים, כאשר יהיה לו זמן, כבר לא תהיה לו משפחה וחברים. משפחה לא בוחרים, אבל בוחרים איך תהא משפחה".

בני אהרון חושפים אותנו "להקרבה" "וקירבה" מסוג אחר. הם פורצים את מחסום גבול הקירבה. מבחינתם, תמרור עצור או אין כניסה הם רק בגדר של המלצה. "ההקרבה" מבית מדרשם של בני אהרון באה לידי ביטוי בהקריבם "אש זרה" על מזבח המימוש העצמי, על חשבונם של ערכים כמו הורים, משפחה, חברים, ציות לסמכות, היררכיה ארגונית, כללים, נהלים ותמרורים . "אש זרה" של הַקְרָבָה וקירבה, זרה לנורמות של מרחבי העבודה במשכן וגם במשפחה. בני אהרן "מקלקלים את השורה" באופן שלילי בהתלהבותם היתירה.

המקרה של בני אהרן משתקף גם במשמעות של ימי אבלות ספירת העומר על תלמידי רבי עקיבא שנענשו במיתה בין פסח לעצרת. גם הם הקריבו את חבריהם על מזבח האני והמימוש העצמי, בסוג של "אש זרה", בכך שלא נהגו כבוד בחבריהם, למרות היותם תלמידי חכמים.

"האש הזרה" של בני אהרן ועונשם החמור הוא שיעור לכולנו בניהול חיינו בהווה ובעתיד, במישורי חיינו השונים, האישי, המשפחתי, הקהילתי והמדינתי, בכל הקשור לסל המשאבים החיוני הנדרש מאיתנו להתנהלות אחראית ומאוזנת. אנחנו נדרשים לסל משאבים שכולל הפנמה ויכולת לשליטה עצמית, לדחיית סיפוקים, להגדרת גבולות, לאיזונים ובלמים, לחובות ולא רק לזכויות, לציות לכללים ותמרורי חיים, להתחברות למשפחה, לחבורה לקהילה ולמקום עבודה. כל זאת מתוך הדדיות והסכמה, לא בדרך של התנתקות, ולא מתוך דחף והתלהבות של רצון למימוש עצמי חד צדדי. בכך, נדע קירבה אמיתית לארון הספרים היהודי ולא ל"מרד הנפילים" של איין ראנד, בכך שנדע הַקְרָבָה של אש יהודית, שאינה זרה.

ד"ר זאב ווה פרידמן

ד"ר זאב ווה פרידמן

מנכ"ל מלב"ב למען חולי האלצהיימר ומשפחותיהם. לשעבר מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב-יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות