גילוי נאות, את מלי סגל (30) אני מכירה עוד מאז היינו בשירות. תמיד ידעתי שהיה לה סיפור, היא הייתה הולכת מדי פעם לקייטנות ומחנות קיץ של נפגעי טרור ולפעמים לטיפולים רפואיים נצרכים, אבל לא ממש ידעתי מה קרה שם. כן, למרות שהיא הייתה שותפתי לחדר.

מסתבר שבדיוק באותה שנה מלי יצאה לאור עם הסיפור שלה, גם עם החברים, החניכים, הצוות ולראשונה גם מול המשפחה שלה, שבע שנים אחרי הפיגוע, היא פרסמה כתבה בעלון השבת "עולם קטן" וזו למעשה הייתה הפעם הראשונה שכולם ידעו מה קרה לה ומה עבר עליה.

הכתבה בעולם קטן

 

"אחרי הפיגוע הייתי ממש לא נחמדה כלפי המשפחה שלי", נזכרת סגל, "לא נתתי להם להראות שום רגשות כלפיי ואני לא כלפיהם. אם הם היו שואלים מה שלומי ואיך הולך הייתי מתעצבנת, כועסת והולכת לחדר. הרגשתי שזה נבע ממקום שאני לא רוצה להראות כאב למשפחה שלי יותר, כי גם ככה גרמתי להם סבל בעניין הפציעה וקושי מאוד גדול סביב הנושא, אז חסמתי את עצמי ברגשות כלפיהם. רק שלמעשה מה שעשיתי היה הפוך על הפוך – כי בסופו של דבר גרמתי להם צער וכאב בכך שלא נתתי לעצמי להראות להם מה שלומי ולהם להיות חלק מהסיפור. לא סיפרתי להם על פחדים שעלו לי, על חלומות שחלמתי ועל הקשיים שלי כביכול. דווקא את הסביבה הרחוקה יותר שיתפתי וסיפרתי לה. זה היה הזוי שלהם אני מספרת"

"איך שיצאנו מהאוטובוס אמרתי להם לברוח הביתה"

למעשה חייה של סגל (אז – כהן), השתנו בנר רביעי של חנוכה, כ"ז כסלו התשע"א (12.12.01), כשהיא נסעה מעמנואל, מקום מגוריה דאז, יחד עם חברה ואחיה הקטן לראות את הסרט הראשון של "הארי פוטר" שיצא בזמנו לאקרנים. בדרך חזור עלו השלושה על אוטובוס מכפר סבא לקרני שומרון, שם ניסו לתפוס טרמפ הביתה או לקחת אוטובוס, המוקדם מביניהם. "בסופו של דבר עלינו על קו 189 מבני ברק לעמנואל והתיישבנו בספסלים ליד הדלת האחורית", היא נזכרת.

אלו היו הדקות האחרונות לפני הסערה שפקדה את חייה של סגל. כמה מטרים מהכניסה ליישוב עמנואל, בסיבוב הכי חד לפני הכניסה התרחש פיצוץ אדיר של מטען צד שהונח מבעוד מועד על הכביש על ידי שלושה מחבלים. "קראו לפיגוע הזה 'פיגוע מארב נוסח לבנון'", מסבירה סגל, "מה שקרה שם זה שהמטען התפוצץ והאוטובוס הצליח להתקדם הלאה בניסי ניסים. הנהג סיפר שהוא התקדם הלאה בלי הגה, רק עם המוט, ושמלאכים סחבו את האוטובוס. את מה שקרה אחר כך לא יכולנו להעלות על הדעת".

 

ואכן מה שקרה אחר כך טרף את הקלפים מחדש. מחבלים שחיכו במארב החלו לירות צרורות על נוסעי האוטובוס, למעשה רוב ההרוגים באותו פיגוע (11) נהרגו מהיריות. "הנס הגדול הוא שהאוטובוס עצר כמאה מטר לפני שער היישוב כך שיכולנו להגיע פנימה רגלית. מזלי שאח שלי וחברה שלי כבר לא היו בסביבה. איך שיצאנו מהאוטובוס אמרתי להם לברוח מהר הביתה. אני התחברתי בשלב הזה של היריות צמוד להר כדי שהמחבלים לא יוכלו לראות אותי בטווח הראייה שלהם. בתור נערה בכיתה ח' לא ידעתי באמת מה לעשות וחשבתי שאם אני מרימה את הראש למעלה הם פשוט יורים בי. זו הייתה סיטואציה מאוד לא פשוטה בשבילי, אני זוכרת את עצמי אומרת שמע ישראל ממש בכוונה".

 

מלי לאחר הפיגוע. צילום מסך

 

"באותו זמן הגיע צבא וניהל ממש קרב יריות עם המחבלים. מישהו צעק באיזשהו שלב שמי שיכול לרוץ לכיוון השער – שיעשה את זה. שמעתי את זה ומצאתי את עצמי רצה את ריצת חיי, על החיים ועל המוות, לכיוון הכניסה. אז לראשונה התיישבתי בכבדות ליד הכניסה של השומר. הרגשתי שאני ממש פצועה, שהדם נוזל לי מהפנים, הרגשתי שלא היו לי שיניים, שהפנים שלי לא נראות כמו שהן צריכות להיראות. באיזשהו שלב התחילו להעלות פצועים לתוך היישוב לכיוון איזושהי מרפאה כדי שיקבלו שם טיפול ראשוני, עד שיגיעו האמבולנסים. צריך להבין שבאותה תקופה – אמנם היו הרבה פיגועים קשים מאוד במרכז ובירושלים של אוטובוסים מתפוצצים אבל בשומרון לא היו רגילים לסדר גודל כזה של פיגועים ולקח הרבה זמן עד שקלטו את גודל הפיגוע וחומרת המצב ועד שהגיעו אמבולנסים".

 

האוטובוס לאחר הפיגוע. מתוך: ידיעות אחרונות

 

סגל, אסירת תודה על כך שניצלה מהתופת החליטה לעלות  לאוטובוס ולראות במראה כיצד היא נראית, אבל את מה שהיא ראתה שם – היא לא שמחה לראות. "אני מביטה במראה ולא רואה כלום", היא משחזרת, " אני רואה שחור ומבינה שכל הפרצוף שלי שחור מהדם ושנפגעתי קשות".

מכאן היא מגיעה לספר על ההתמודדות שלה אחרי האירוע. "היו לי צלקות מאוד גדולות וחזקות על הפנים. עבור ילדה ונערה צעירה זו הייתה סיטואציה לא פשוטה לגדול עם המבטים של כולם מסביב ולהתמודד עם הערות של אנשים וילדים שצוחקים על איך שאני נראית. מבחינתי באותה תקופה החיים שלי נגמרו, רציתי להישאר בבית ושאף אחד לא יראה אותי ולא יבוא לבקר. היו לי גם מחשבות שאף אחד לא יתחתן איתי או ירצה לחיות איתי, אבל אמא שלי שייתה בסביבה לא נתנה לי לשקוע ברחמים העצמיים האלה ודחפה אותי לחזור לשגרה. ברגע שחזרתי מבית החולים היא נתנה לי יום-יומיים וישר שלחה אותי ללימודים, להתמודד עם הסיטואציה. לזכותן של החברות לשכבה והמורות באולפנה ייאמר שהן היו מקסימות. הן עזרו לי להתמודד עם זה בצורה הכי טובה שאפשר".

באותו ערב של הפיגוע עשו לסגל ניתוח לסגירת הפנים. "היה לי אף שבור, לסת שבורה, שתי שיניים קדמיות שבורות. גם זו הייתה סיטואציה לא נעימה להסתובב איתה עד שעשו לי פלטה עם שיניים – שנה וחצי אחרי הפיגוע. רק בתקופת השירות הלאומי יכולתי לעשות ניתוח להשתלת שיניים".

 

אביה של סגל ואחיה הקטן לאחר הפיגוע. מתוך העיתון למחרת

 

"היום אני יודעת להגיד תודה על הניסיון הזה"

כיום סגל נשואה ואמא לארבעה בנים מתוקים, מנהלת מכון "משיבת נפש" של הראל חצרוני – מכון ללימודי תורת הנפש לנשים תחת ארגון OU ישראל. בנוסף היא גם סטייליסטית אישית ומנחת סדנאות סטיילינג ותכשיטנות בכל רחבי הארץ ומעבירה שיחה על הסיפור האישי שלה ברחבי הארץ. לכאורה העיסוק בסטיילינג נראה תמוה אך היא מספרת שזה הגיע אצלה ממקום עמוק של תיקון לחוויות שעברה בצעירותה עם הדימוי העצמי שלה לאחר הפיגוע.

"מבחינת ההתמודדות הייתה לא פשוטה. לקח לי המון שנים לעשות את הסוויץ'. עד אז חנוכה היה חג של סיוט, דיכאון שאני לא רוצה להתקרב אליו. רק כשהתחתנתי עשיתי את הסוויץ' האמיתי. גם ב'משיבת נפש', שאותו היום אני מנהלת, קיבלתי את הכלים ואת ההכוונה בדיוק – איך לעשות את זה ומה לעשות עם  כל סיטואציה שאני צריכה להתמודד איתה שקשורה לעניין, רק מאז גדלתי".

לפני ארבע שנים היא התחילה להעביר שיחות ברחבי הארץ על הסיפור שלה, בהמשך היא הגיעה לעולם הסטיילינג. "בהתחלה זה היה נראה לי הזוי להתעסק בתחום כל כך חיצוני, במיוחד כשאני מבינה כמה חשוב לעבוד על הנפש, אבל אז הבנתי שהעולם החיצוני הזה הוא למעשה מאוד פנימי. כמו שאני התמודדתי עם הצלקות והחששות לצאת מהבית – לכל אישה ואישה הדימוי העצמי יושב על מקום מאוד פנימי – המשקל, החצ'קונים, הטרדה מינית מהעבר או משהו שהחברים או ההורים נהגו להגיד לה. אני רואה את זה בתהליכים ובסדנאות שאני מעבירה, זה מדהים לראות שכל אחת עושה את תהליך ההתקדמות שלה. אני רואה איך זה שאני משתפת בכל מקום את ההתמודדות שלי עם הביטחון העצמי ודימוי הגוף שלי, הופך להיות משמעותי ומעניין לנשים אחרות לשמוע".

סגל כיום. צילום: גנית מצ׳ורו

 

איזה מסר את מנסה להעביר בסדנאות האלה?

"הכי חשוב זה להבין ולהאמין שככל שאנחנו מגדילים את האמונה שלנו ומבינים שהכל זה לטובה והכל זה משמיים וכל דבר ועניין שהקב"ה בוחר לנו בניסיון שלנו זה מדויק לנו ונכון לנו. אז לא ידעתי להגיד את זה אבל היום אני יודעת להגיד שאני מודה לקב"ה על כל רגע ורגע על הניסיון הגדול, על אף שהייתי רוצה שבסופו של דבר המציאות של הפיגוע תהיה עם תוצאה יותר פשוטה ולא 11 הרוגים ומעל 35 פצועים".

"המהלך האישי שלי הוא שרק גדלתי וקיבלתי המון תובנות והבנות. עצם זה שאני מסתובבת ברחבי הארץ מול קהל זה דבר שבחיים לא חשבתי שאני אעשה אותו. ואני אומרת תודה לקב"ה שבשנים האחרונות נותן לי את האומץ לבוא ולצאת. לא צריך לעבור פיגוע בשביל לחוש ניסיון גדול. כולנו עוברים ניסיונות מדי יום. גם כאלה פשוטים כמו לקום בבוקר בשמחה – כל אחד והמקום שלו. ככל שנגדיל את האמונה שלנו ונבין כמה היא חשובה לנו לחיים ככה נקבל את המפתח להתמודדות סביב אותו ניסיון. גודל האמונה הוא מפתח הכוחות. הלוואי ונדע להשתמש בזה ולהגדיל את האמונה בכל סיטואציה ולהבין שלא הכל אנחנו יודעים ומקבלים תשובה במיידי".

"הסיטואציה של הפיגוע היא ההבנה עם מי אנחנו פה בעולם הזה ואיך כל יום הוא יום חדש ואנחנו צריכים להסתכל עליו כאילו הוא היום האחרון שלנו. אני ובעלי תמיד חושבים מה בסופו של דבר אנחנו רוצים להגיד לעצמנו, האם עשינו את הדבר הנכון והטוב. ללוי (בעלה. ה"ת) היה תמיד חלום להקים יחידת צימר/חסד וב"ה לפני כשנה בר"ח אדר הצלחנו להקים את צימר החסד- החברתי שמיועד בעיקרו לזוגות מאותגרי פוריות, אבל בשאר הזמן גם לשאר עם ישראל ואנחנו רואים בו פלאים. כל אחד שמגיע מחליט בעצמו על הסכום שהוא יכול לשלם עבור הצימר לפי יכולתו והחלטתו. מגיעים אלינו מכל הגוונים ומכל רחבי הארץ. כל אחד שם באמת לפי היכולת – יש כאלה שיכולים לפנק ולקדם את הצימר ויש את אלה שיכולים לשים משהו בקטנה. מבחינתנו הכל מתקבל באהבה. העיקר שזוגות נשואים יצאו לנופש ולצימר. זה משהו מאוד חשוב ובעיקר לזוגות מאותגרי פוריות".

 

צילום: רעות אשכנזי