השנה האחרונה הייתה עמוסה בהפגנות. מחאה נגד אלימות משטרתית כלפי בני העדה האתיופית, מחאה נגד אלימות כלפי נשים, מחאה נגד אלימות כלפי עובדים סוציאליים, מחאה על טרור ההצתות ואמש גם מחאה משולבת נגד חוסר הביטחון ביו"ש, בבירה וגם בדרום תל אביב בשל בעיית המסתננים.

הציבור זועק את כאבו, אלפים יוצאים לרחובות ודורשים שינוי, אבל נראה שהזעקות לא מגיעות אל החלונות הגבוהים למעלה, של ממשלת ישראל ושל ראשי הסיעות המתמודדות לכנסת הבאה.

פחות מחודשיים לבחירות והאזרחים מתחילים לדאוג שמא הפוליטיקאים שכחו שהם נועדו לייצג את הציבור. שכחו שהם אמורים לפעול למענו, לחוקק חוקים לטובתו ולא רק לחמם את הכיסא בכנסת. בכל יום שהמציאות לא משתנה, האזרחים חשים ששכחו אותם.

אדווה ביטון, אימה של אדל ביטון הי"ד מתראיינת לסיון חילאי. צילום: אדם שולדמן, פלאש 90

 

מפלגות הימין הבטיחו לשמור על ביטחון האזרחים מפני הטרור הפלסטיני, לגרש את המסתננים, לחזק את הפריפריה, חינוך חינם ועוד אינספור הבטחות נהדרות- אותן לא קיימו. כך שבפועל, דווקא האזרחים שהצביעו עבור אותן מפלגות, הופקרו לטובת אינטרסים אישיים.

הפוליטיקאים שבתקופה הזו נוטים להסתובב ברחבי הארץ מצפון ועד דרום, לדבר עם אזרחים ולשמוע מצוקותיהם, עסוקים הפעם בעצמם ובתכססנות פוליטית קטנונית. השאלות הנזרקות לחלל האוויר בסיעות הן "מי יחבור למי", עם איזו מפלגה להתאחד ואיזו תנועה אינה ראויה לאיחוד ובנוסף, ניסיון פתטי להיבדל תנועות דומות תחת הכותרת, "אני יותר ימין", "הוא יותר שמאל". זאת, כאשר מצוקות היום יום של האזרחים פחות מקבלות במה.

בבחירות הקרובות יש לכל אזרח אפשרות להצביע למפלגה אשר תייצג נכונה את האינטרסים והצרכים שלו. מפלגה שתפעל למען שינוי הולם וכזו שתחוקק חוקים למען עתיד טוב יותר במדינת ישראל. האם קיימת כזו מפלגה?

אנחנו נאלץ להמתין עד אשר חברי הכנסת יסיימו את "משחקי השיריונים" ויעברו למעשים, לתכניות עבור האזרח הקטן, כדי שנראה פה פחות מחאות, פחות פיגועים, פחות פערים סוציו-אקונומיים, פחות עול כלכלי על השכבות החלשות, פחות טרור ובכי ויותר חיים ושקט נפשי.



סיון חילאי

סיון חילאי