דף הבית > מורשת > "בזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצרים" | פרשת שמות

"בזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצרים" | פרשת שמות

עוצמת גדולתן של הנשים היא שהן לא ראו רק את הרגע העכשווי ואת היום. אלא הן ראו, באמצעות חוסן האמוני והנפשי שלהן, את הטווח הארוך והמחר

המיילדות העבריות. ציור: אהובה קליין
המיילדות העבריות. ציור: אהובה קליין

 

פרשתנו הפותחת את ספר שמות היא הצדעה לנשות ישראל במצרים. חוט של חוסן נשי מתוח בין שני אירועים שבמרכזן ניצבות הנשים והאימהות המנהיגות, פורצות הדרך ומשנות ההיסטוריה, כדמויות מופת – מאירוע המיילדות בפרשתנו ועד לאירוע האימהות והנשים "המראות הצובאות" של בניית הכיור בהקמת המשכן בסוף ספר שמות.

"וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (א', א'). מה משמעות המילה: "וביתו"? במסכת יומא (ב') מפרשים: "ביתו – זו אשתו". האישה היא הבית, היא עיקר הבית, בני הבית הם הבנים של האמא. על הפסוק בישעיהו ל"ג', ו' "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת יְהוָה הִיא אוֹצָרוֹ.", דרשו רבותינו על ששה סדרי המשנה: חוסן – "זה סדר נשים" (מסכת שבת, לא', א').

"בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים" (מסכת סוטה, י"א, עמ' ב')

בישראל של 2018 אנו עוסקים רבות בתאוריה, במחקר ובפרקטיקה בתחומי המגדר, השוויון, מעמד האישה ובסוגיית הפמניזם. מונח המגדר קשור באופן מובהק בשלושה היבטים פסיכו-חברתיים: היבט אישי-זהותי, היבט תפקודי-התנהגותי והיבט חברתי-ייחוסי. ד"ר אבי ויינרוט בספרו 'פמניזם ויהדות' (2001 ) טוען כי גישת היהדות וחז"ל תואמת לגישת הפמיניזם המודרני שגורסת כי על אף השוני הקיים בין המינים, אין מקום להפלות ביניהם. לדברי ויינרוט לאור מחקרו התורני, ערך כבוד האישה ניצב ביהדות בראש הפירמידה הערכית. פרופ' קרול גיליגן מאוניברסיטת הרווארד בארה"ב בספרה 'בקול שונה – התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה' (1995 ) מתארת מחקר שלפיו אצל נשים קיים מתח מובנה, סוג של מאבק פנימי מתמשך, בין המחויבות למרחב הציבורי (עבודה, קריירה, פעילות ציבורית), לבין המחויבות למרחב הפרטי (הבית והילדים).

אך כבר בפרשתנו, במציאות הקשה של שעבוד, עבדות והפתרון הסופי שגזר פרעה על העם היהודי להמית את כל הבן הילוד ובעצם לחסל את עם ישראל, הנשים הצדקניות ניצבות בעוז ובענווה, תוך לקיחת סיכון עצמי, כנגד המלך פרעה וגזרת הפתרון הסופי לעם שזה עתה נולד: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים" (א',ט"ו-י"ז).

נרטיב היצירה של עם ישראל במצרים מתרחש בתהליך, על גבי רצף של שינוי המציאות שנע בין שני קטבים: ממציאות של שעבוד, עבדות וגזירת הפתרון הסופי – למציאות של חירות וגאולה. ממציאות של שואה למציאות של תקומה. בתוך רצף תהליך השינוי הזה, בולטות במיוחד הנשים, כבר בקצה הראשון והמציאות הקשה והמייאשת. המיילדות הפגינו מנהיגות, אומץ, אופטימיות, אמונה ותקווה ובעיקר חוסן אמוני ונפשי. חוסן, כאמור, "זה סדר נשים". חוסן נשי זה נשען על שני יסודות: אמונה בקב"ה – "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת ,אֶת הָאֱלֹהִים" ותכונות אישיותיות שהביאו גם למעשים – "וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים".

מדרש תנחומא (פקודי, ט') מתאר לנו את גדולתן וחוסנן של הנשים המחרפות נפשן במצרים: "אתה מוצא בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים, גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהם ושלא יהיו משמשין מיטותיהם. אמר ר' שמעון בן חלפתא: מה היו בנות ישראל עושות? יורדות לשאוב מים מן היאור והקב"ה מזמין להן דגים קטנים בתוך כדיהן והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה, בשעה שהולכות לשאוב מים… ומוליכות אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותם וסכות אותם ומאכילות אותם ומשקות אותם ונזקקות להם… משהיו אוכלים ושותים, נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן. זאת אומרת: 'אני נאה ממך' וזה אומר: 'אני נאה ממך' ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאווה ופרין ורבין והקב"ה פוקדן לאלתר, שנאמר: "ובני ישראל פרו וישרצו וירב ויעצמו במאד מאד". בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאווה. מתוך הפרך העמידו כל הצבאות שנאמר יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים".

אבל השאלה הנשאלת היא כיצד מצליחות הנשים לחלץ את בעליהן ממצב של ייאוש, חדלון ואולי השלמה עם המציאות, ומצליחות להעצים את בעליהן ולגרום להם להתעורר, לקחת אחריות לגורלם ולהיות אקטיביים? איך זה קורה?

את התשובה לשאלה שמעתי לפני שנים, בתקופת שליחותי בארה"ב, מחברי הטוב הרב שרגא גרוס בשם אביו, הרב אלכסנדר גרוס ז"ל, המאיר באור נפלא את חווית הסיפור המדרשי. בקריאה שטחית של המדרש אנחנו עלולים לטעות בהבנת הדיאלוג המתקיים בין בני הזוג. שהרי, כשכל אחד אומר לשני: "אני נאה ממך", ניתן להתרשם ממערכת יחסים בעייתית בין בני זוג, המעידה לכאורה על מתחים ותחרות בין שניהם, מי יותר נאה מהשני. ניתן היה לחשוב שהדיאלוג במדרש, עומד כאנטי-תזה, לכאורה, לתהילתן וגדולתן של הנשים הצדקניות שבגללן נגאלנו ממצרים. היינו מתרשמים דווקא מסיטואציה זוגית שבולמת את תהליך שינוי המציאות. יתכן שאף היינו ממליצים במקרה הזה על הפניה ליועץ מקצועי לחיי נישואין. אך הרב גרוס ביקש מאיתנו לקרוא ולהבין את הדיאלוג באופן שונה. נקודת המפתח היא היכן מקומו של הפסיק בדיאלוג, וכך לדבריו יש לקרוא את הטקסט: האישה אומרת לבעלה: אני נאה ממך. כלומר, אישי היקר, עליך לדעת שאני נאה וכל מה שהשגתי בחיים, זה ממך. באופן דומה, גם האיש אומר לאשתו: "אני נאה, ממך". כלומר, "אשתי היקרה, גם עלייך לדעת שאני נאה וכל מה שהשגתי בחיים, זה ממך". הנה לנו מודל ראוי של זוגיות ושותפות אמיתית של איש ואשתו. למעשה, יש כאן כלים שלובים של העצמה בין-זוגית, שכל אחד/ת מבני הזוג, הוא העזר כנגדו/ה, של האחר.

ניתן לקבוע שהמחוללות את תהליך שינוי המציאות ומנצחות בסיטואציה המתוארת במדרש הן הנשים. גדולתן של הנשים, שהן אלה שהיו האקטיביות והיוזמות במצב המשברי שעם ישראל היה נתון בו במצרים. עוצמת גדולתן של הנשים היא שהן לא ראו רק את הרגע העכשווי ואת היום. אלא הן ראו, באמצעות החוסן האמוני והנפשי שלהן, את הטווח הארוך והמחר. הן הבינו את האחריות הכבדה וסדרי העדיפויות הנכונים במחויבות לשרשרת הדורות, בעבר בהווה ובעתיד.

הן אותן הנשים, המנהיגות, פורצות הדרך שבמבחני מסע המדבר הניפו את דגל החוסן: "ניתנה ראש לארץ ישראל". בניגוד תהומי לגברים חלושי החוסן שבמשבר קברות התאווה "השומים והבצלים" ובסיפור המרגלים הניפו את דגל החידלון: "ניתנה ראש ונשובה מצרימה". לעומתם, הנשים המסרבות להשתתף בחטא העגל ובחטא המרגלים ומניפות את דגל זקיפות הקומה, החוסן האמוני, הגאווה היהודית והציונית. הן אותן הנשים שידעו להפוך המשבר לשבר ולצמיחה, לתקווה של קיומיות ,להפוך הקושי להזדמנות, לבניה וצמיחה, ולהפוך את הלימון ללימונדה.

עתה נותר לנו, הגברים, להצדיע לנשות ישראל בהוד ובהדר, בסעודת ליל שבת בשירת: "אֵשֶׁת חַיִל, מִי יִמְצָא… אִשָּׁה יִרְאַת ה', הִיא תִתְהַלָּל. תְּנוּ-לָהּ, מִפְּרִי יָדֶיהָ; וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ" (משלי ל"א).

שבת שלום ומבורכת.

ד"ר זאב ווה פרידמן

ד"ר זאב ווה פרידמן

מנכ"ל מלב"ב למען חולי האלצהיימר ומשפחותיהם. לשעבר מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב-יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות

אולי יעניין אותך גם

צפו: שחזור קרב החרמון במלחמת יוה"כ

45 שנה לאחר מלחמת יום כיפור, שחזרו לוחמי גדוד "אריות הגולן" את הקרב על החרמון. מפקד הגדוד: "להטמיע את המורשת דרך הרגליים"