רמי רחמיאל| דעה

החודשים אפריל-ספטמבר 2019 היו מתוחים במיוחד במפרץ הפרסי. מצד אחד איראן החרימה וחיבלה במכליות נפט ומצד שני החות'ים תקפו בחסות איראן פעמים רבות בטילים ומלט"ים את שדות וצינורות הנפט של סעודיה. ההתקפות וסבבי ההסלמה האלו גרמו בין היתר לעלייה במחירי הנפט בעולם ולתחושה כי מלחמה בין ארה"ב לאיראן הולכת ומתקרבת. אולם מלחמה כזאת בינה לבין ארה"ב לא מתקרבת, כשלארה"ב יש סיבות משלה לרצות לראות את המפרץ נכנס למלחמה למען העלייה במכירות הנשק שלה לסעודיה ומדינות המפרץ, ובמיוחד לעלייה דרסטית במחירי הנפט והגז העולמיים כשהיא הופכת להיות מעצמה אנרגטית דומיננטית בעולם וחותרת להיות ספקית הנפט והגז הגדולה בעולם. מלחמה במפרץ יכולה לשרת אותה באותו נושא.

מהפכת פצלי השמן ביצעה את פריצת הדרך שלה ב2007 ובקצב מואץ החל מ2014. היא הפכה את ארה"ב מיבואנית נפט למדינה שיכולה היום לספק את מרבית הנפט שלה ובתוך מספר שנים בודדות ליצואנית נפט ולהפוך להיות ליצואנית גז נטו. פצלי השמן
אפשרו לה להפיק גז ונפט מבארות לא רק מטקסס ומפרץ מקסיקו אלא לאורך כל נהר המיסיסיפי אל תוך היבשת עצמה תוך הגברה מסיבית של התפוקה בקנדה עם אפשרות להגברת התפוקה במקסיקו. המהפכה הזאת יצרה מצב שבו נוצרו מיליוני משרות
חדשות בהפקת דלקים ובכל התעשיות שנלוות אליה (כמו בניית צינורות, הסעת קודחים, שרטוט מפות ועוד) ארה"ב יצרה לעצמה עצמאות אנרגטית עם אפשרות לשנות את אופי ייצור החשמל בה. חשיבות הגז בעולם הולכת וגדלה כשהוא הולך ומחליף את הפחם
כחומר הגלם החשוב ביותר לייצור חשמל. למעשה תפוקת הגז בעולם הכפילה את עצמה בין 1990 ל2018 מ 2 טריליון מ"ק לכמעט 4 טריליון. היום %35 מייצור החשמל בארה"ב מתבסס על גז כשהוא הולך ודוחק את תפקיד הפחם. פחם היה חומר הגלם החשוב ביותר לייצור חשמל לאורך המאה ה-20 אולם הוא מזהם ויקר מידי לייצור חשמל ואי אפשר לבנות תחנות קרוב מידי לערים מה שמכריח לבנות את התשתיות רחוק יותר, דבר זה מעלה את העלויות, תחנות חשמל מבוססות גז יכולות להיות קרובות יותר לערים עם הרבה פחות זיהום מכל בחינה. היתרון הזה הוא גם חיסרון לאזורים רבים בארה"ב שכלכלו את עצמם על בסיס כריית פחם.

משאבת נפט, צילום: כריסטיאן הרטמן, רויטרס

מעבר לארה"ב עצמה מדינות כמו גרמניה, ישראל, יפן, סין, הודו, צרפת, בריטניה, ועוד רבות אחרות הצהירו פעמים רבות על רצון להפסיק כל ייצור על בסיס פחם או דלק אחר ולעבור לייצור חשמל על בסיס גז (אפילו על חשבון ייצור חשמל על בסיס אנרגיה גרעינית). מה שמעלה את חשיבות הגז. ישראל עצמה הציבה לעצמה את היעד לעבור לייצור חשמל על גז ואנרגיה ירוקה בלבד עד 2030.

 

בעקבות הגברת התפוקה בתוך ארצות הברית, לא רק שהיא לא מייבאת גז אלא היא אף מייצאת אותו. ייצוא הגז שלה צמח מ445 מיליארד מ"ק ב2013 לטריליון מ"ק גז ב2018. כשמתוך זה ייצוא 3 הגט"ן (גז טבעי נוזלי) צמח פי 66 בין 2014 ל2018! עתודות הנפט האמריקאיות צמח. כבר מ19 מיליארד חביות ב2008 ל39 מיליארד ב2017 ועתודות הגז שלה עומדות על 12.4 טריליון מ"ק. מה שהופך אותה למאגר אנרגיה ענק. בשנים האחרונות היא הפכה להיות יצואנית לברזיל, ארגנטינה, ספרד, יוון, טורקיה, איטליה, פולין, טאיוואן, ואחרות, לקוריאה הדרומית למשל היא הכפילה את ייצוא הגז פי 25 בין 2016 ל2018. כשבספטמבר 2018 ממשל טראמפ כפה על גרמניה להגיע להסכם שבו היא תתחייב לבנות עד 2022 תחנות להפשרת גז נוזלי בצפון המדינה ותקבל אותו על פני הגז הרוסי, עסקה טובה לאמריקאים אבל לא כל כך לגרמנים והרוסים. עם תוכניות להרחיב את ייצוא הגז אפילו לפולין, רומניה, והמדינות הבלטיות.

מלבד מקסיקו וקנדה אל כל שאר המדינות היא מייצאת את הגז כנוזלי. כלומר הגז עצמה מונזל (בתהליך קירור) בתחנות ביבשה, מועמס על ספינות, מועבר למדינות רחוקות, מופשר על היבשה ומשם מוזרם על ידי צינורות לתחנות כוח. כמובן שתהליך זה מייקר אותו על פני העברת גז מתוך היבשה. לה אין הרבה ברירות אלא לפעול כך. אולם יש לה שני אתגרים בשלב הזה האחד הוא התחרות הגדולה בעולם על השוק ההולך וגובר הזה והשנייה היא הדומיננטיות של קטאר בשוק הגט"ן.

צריכת הגז העולמית צפויה לצמוח מ79.3 טריליון מ"ק ב2020 ל73.5 טריליון ב2040. מתוך זה הנתח האמריקאי צפוי לצנוח מחמישית היום לקצת פחות משישית מתפוקת הגז העולמית. אומנם דבר כזה טוב לצרכנים אבל הוא לא טוב עבור חברות האנרגיה ועבור כוחה של ארה"ב ברמה הגאו-פוליטית. כיוון שכמות הנפט והגז בצפון אמריקה מספיקה כדי לשמור על מחיר נמוך עבור הצרכנים האמריקאים היא יכולה להרשות לעצמה להעלות את המחירים ברחבי העולם למען הרווחיות שלה ושל ענקיות האנרגיה שלה. התחרות העולמית עם הגברת התפוקה בחלקים נרחבים בעולם (בין היתר במפרץ הפרסי) גרמה לירידת מחירים נוקבת. אם בעשור הקודם מחיר יחידת חום עבר 4 פעמים את ה15 דולר אז מ2010 הוא עומד על פחות מ10 דולר באופן קבוע ונכון דולר 2.55 על 2019 לספטמבר כשפרסום אחרון מציין את האפשרות לפחות מ2 דולר ליחידת חום ב2020.

בשביל רוסיה זהו איום גדול ביותר שכן היא ביססה מחצית מהתקציב הממשלתי שלה על ייצוא גז בנוסף לייצוא חומרי גלם, דלקים, ומשאבים אחרים לאירופה ואסיה. נכון ל2017 רוסיה אחראית ל%39.8 מהגז, %38.8 מהפחם, ו%30.3 מהנפט שמגיע לאיחוד האירופי הייצוא הזה הוא לא רק בעל חשיבות כלכלית אלא בעיקר בעל חשיבות גאו-פוליטית כמנוף לחץ אדיר על היבשת. רוסיה עושה מאמצים להרחיב את בניית צינור הנפט והגז שלה לסין ולהגדיל את נתח השוק היפני. היא חותרת באופן גלוי לשמור על כל תפוקת הדלקים במרכז אסיה והקווקז תחתיה, ולבנות עוד צינורות (דרך הים השחור והבלטי) לאירופה זאת לצד הגברת תפוקת הגז בחצי האי יאמאל. בנאום שנשא טראמפ בעצרת הכללית של האו"ם בספטמבר 2018 האשים את רוסיה וגרמניה כי גרמניה מקבלת מעל ל%60 מהגז שלה מרוסיה מה שהופך אותה לתלויה בה. ממשל טראמפ מתנגד נחרצות לקשר הגרמני-רוסי. לא בדיוק מאהבת גרמניה אלא כי הוא רוצה לכפות על אירופה לקבל את הגז האמריקאי. כך שהכניסה האמריקאית לשוק האירופי במדינות הבלטיות, היא בעלת סיכון גדול לרוסיה. לפי מכון "זיהאן על גאופוליטיקה" פולין, ושוודיה יש עתודות גדולות של דלקים כתוצאה מפצלים אותם ארה"ב תרצה לנצל וזה שוב פעם איום גדול על רוסיה. כשארה"ב מרחיבה את בניית מתקני הנזל הגז בשטחה יחד עם תשתיות מתאימות כדי להיות ליצואנית גז לאירופה. רוסיה מצדה פתחה ב2019 במלחמת סחר או יותר נכון מלחמת מחירי גז עם ארה"ב (רוסיה עצמה עדיין תחת סנקציות אמריקאיות שבין היתר כוללות איסור שיתוף פעולה אנרגטי בתחום הפצלים). מחיר מכירת יחידת חום רוסית ירדה בשנה האחרונה בצורה חדה ועומדת זה לא מחיר שארה"ב יכולה להתחרות בו כרגע. לפולין למשל היא כרגע על 68.3 דולר מוכרת יחידת חום ב 12.7 דולר ולאיטליה ב46.6 דולר. בניגוד למדינות המפרץ הפרסי רוסיה לא חייבת מחירי נפט וגז גבוהים. לפי הצהרה של פוטין מיוני 2019 רוסיה צריכה זאת בניגוד למחיר של 65-60 דולר לחבית כדי לשמור על יציבות הכלכלה הרוסית למדינות במפרץ הפרסי שחלקן זקוקות למחיר של לפחות 100 דולר.

דבר זה מאפשר לרוסיה להמשיך במלחמה נגד ארה"ב מהבחינה הזאת בתקווה שחברות האנרגיה האמריקאיות תפשוטנה את הרגל. היא רואה בדאגה כיצד ארה"ב משתפת פעולה ביטחונית עם פולין, רומניה, אוקראינה, והמדינות הבלטיות ומגבירה את מכירות הנשק אליהן כולל את המכירות של ייעוץ צבאי ומודיעיני בדיוק על הגבול הרוסי. רוסיה כרגע הנמיכה דרסטית את מחיר הגז שלה אבל היא עומדת על זמן שאול. הסנקציות על איראן באופן אירוני מועילות לה)על אף שבפומבי היא מתנגדת להן (כי הן שומרות על מחיר גבוה יותר) אבל מצב של מלחמה במזרח אירופה או אפילו הסלמה עלול לשבש את ייצוא הגז שלה ולהקפיץ את המחיר מה שיסייע לארה"ב בתהליך הפיכתה לספקית הגז של אירופה.

מתקן גז רוסי, צילום: ולדימיר Soldatkin, רויטרס

אולם גולת הכותרת היא לא אירופה אלא מזרח אסיה. צריכת הגז של הודו, יפן, טאייוואן, קוריאה הדרומית, סינגפור, אינדונזיה ותאילנד ביחד היא 6.354 מיליארד מ"ק . ארה"ב לבדה יכולה לספק ל7 המדינות האלו גז לשנים רבות קדימה. חברות 14 גז בשנה האנרגיה שלה פועלות בדרום מזרח אסיה וים סין הדרומי כדי להפיק את הגז הזה (באינדונזיה ומלזיה למשל יש ביחד עתודות של 2.5 טריליון מ"ק גז). מזרח אסיה היא שוק הגז והגט"ן בפרט הגדול בעולם משתי סיבות. אחת היא האוכלוסייה הגדולה שכרגע רמת החיים בה ממשיכה לצמוח והשנייה היא חוסר בעתודות דלקים גדולות במקום. נכון ל2018 שוק הגט"ן העולמי היה סך הכול 5.316 מיליון טון כשיפן, הודו, 15 קוריאה הדרומית, ותאילנד היו אחראיות ל%47 מהייבוא שלו (סין עצמה ל%20).

ארה"ב צפויה להיות אחראית למחצית הצמיחה באספקת גז נוזלי עד 2035 כשגז תופס את החלק העיקרי בצמיחת השימוש בדלקים.  עד 2022 ,בקצב הנוכחי, היא צפויה לעקוף את קטאר בייצוא גז נוזלי וב2024 להיות היצואנית הגדולה בעולם. אחת המדינות החשובות ביותר אליה הייצוא הזה מתרחב היא יפן. בעקבות האסון הגרעיני פוקושימה ב2011 היא הקטינה דרסטית את הפקת החשמל כתוצאה מגרעין והגדילה את ייצור החשמל על בסיס גז מה שכמובן חייב אותה להגדיל את ייבוא הגט"ן. בין 2010 ל2012 ייבוא הגז אליה מבחינת עלויות צמח מ44 מיליארד דולר ל80 מיליארד דולר.

הגדלת הייבוא הייתה בעיקרה מהמפרץ הפרסי. נכון ל2015 %72 מהנפט שלה הגיע מהמפרץ. מתוך ייבוא הגט"ן שלה (שהוא הרוב המוחלט ביבוא הגז אליה בכלל) %15 הגיע מקטאר, %9 מהאמירויות, %27 מאוסטרליה, ו%26 ממלזיה. חברות אמריקאיות ואוסטרליות עושות רבות כדי לתפוס כמה שיותר נפח מהשוק היפני, בעיקר בקידוח נפט וגז בדרום מזרח אסיה. צריכת הגט"ן בה צמחה בכ%20 בין 2007 ל2017 . ארה"ב מגדילה את ייצוא הנפט והגז אל יפן וצריכת הגז הכוללת גם בכ%20 וייצוא הנפט עם מוצרים פטרוכימיים אחרים. מ32.5 אלף חביות יומיות בממוצע ב2012 ל170.1 אלף ב 2018.

כל המשך צמיחה בכלכלה היפנית או בכוחה הצבאי יחייב אותה להמשך צמיחה בייבוא גז ונפט אליה. יפן היא חלק מהמדינות הבודדות בעולם שממשיכות להיות בעלות הסכמי סחר חופשי עם ארה"ב לאחר שמסגרת ברטון וודס נגמרת, כלומר עם המשך הטלת המכסים על ידי ממשל טראמפ על מדינות שונות בעולם, קיצוצי במיסי חברות, אפשרות לסנקציות כלכליות (מעבר לאיראן) ומשיכת חברות לארה"ב בפרט וצפון אמריקה בלבד. היחסים בין המדינות חשובים מאוד, וגם בין ארה"ב ובריטניה, מה שמחייב את יפן לקבל את הגז האמריקאי גם אם היא מוכרת לו אותה ב86.6 דולר ליחידת חום. קטאר היא אחת המתחרות הקשות ביותר לארה"ב בזירת הגט"ן העולמית. למרות
שארה"ב מגינה עליה נחרצות מפני סעודיה ומדינות המפרץ (כרגע לפחות) היא תופסת רבע משוק הגט"ן העולמי מה שפוגע בייצוא האמריקאי  (והשאירה את ארה"ב במקום הרביעי ב2018 אחרי אוסטרליה ומלזיה). ב2019 היא עלתה למקום השלישי
לקטאר יש תכניות להרחיב את הפקת הגט"ן שלה ב%43 עד אמצע העשור הבא ואת ייצוא הנפט בקרוב ל%40(עם אפשרות לבניית צינור ממנה דרך איראן לטורקיה). מה שמטיל תחרות גבוה מחירים נמוכים עבור החברות האמריקאיות ומשם להתפתחות האנרגטית שלה. מצב של מלחמה במפרץ הפרסי שבו איראן וסעודיה יוצאות לקרב מלא אחת בשנייה ואיראן מממשת את האיומים שלה לסגור את מצרי הורמוז משתקים את הייצוא הקטארי. הרס כלכלי ואנרגטי של קטאר (בלי לקחת בחשבון הרס דומה בקרב שאר מדינות המפרץ) יחתוך רבע מהגט"ן העולמי ויגדיל את הנתח האמריקאי מ%66.6 ל%87.8. על אף שזה נשמע שולי דבר כזה יכול להקיף את מחיר הגז העולמי פי כמה. ההתקפה החות'ית האחרונה על סעודיה הקפיצה את מחיר חבית הנפט מ55 דולר ל63 דולר ומלחמה כוללת במפרץ כולל מלחמה במזרח אירופה לא רק תעשיר את ארה"ב במובן של רווחים שנכנסים הודות למחירי נפט וגז גבוהים ופיתוח השוק האמריקאי היא גם תבסס שווקים חדשים בעולם על בסיס פצלי שמן.

על פי מכון "זיהאן על גאופוליטיקה" לארגנטינה יש עתודות גז של 27 מיליארד חביות נפט ו22 טריליון מ"ק גז ואילו לדרום אפריקה יש 11 טריליון מ"ק גז. אלו כמויות עצומות בהחלט, במיוחד כשלוקחים בחשבון שבעתודות מסורתיות יש לארגנטינה היום רק 2 מיליארד חביות ו3.0 טריליון מ"ק גז. בספטמבר 2019 הורחבה הפקת הנפט וגז בארגנטינה באזור שנקרא "ווקה מוארטה" גם בשיטת הפצלים וגם שיטה מסורתית. ארגנטינה מבינה את הפוטנציאל הכלכלי ומנסה לבצע בה רפורמות כדי למשוך חברות זרות. בנוסף אליה יש עתודות נפט וגז מפצלים בברזיל וקולומביה (בהן יש לארה"ב נוכחות חזקה) וכל זינוק במחיר יאפשר לחברות אמריקאיות, ששולטות בטכנולוגיית הפצלים, לחדור לשווקים האלו על פני המפרץ הנפיץ מבחינה צבאית. במדינה כמו דרום אפריקה, בה יש סכסוכים על רקע גזי ואתני, הצבא האמריקאי יכול לחדור אליה על מנת להוסיף סדר כשהיא פועלת בה כפי שפעלה במפרץ הפרסי. מעבר לגז המפרץ הפרסי אחראי לשליש מתפוקת הנפט בעולם, מה שאומר שמלחמה בו מקפיצה דרסטית את המחיר (אולי אף ל150 דולר). על פי פרסום מספטמבר 2019 מחיר חבית נפט נדרש כדי להמשיך להפיק נפט מבאר המבוססת על פצלי שמן הוא כ37 דולר. מה שאומר 25 דולר ומחיר נדרש כדי לקדוח ולבסס הפקה מבאר חדשה הוא כ54 דולר שהרחבת ההפקה הנוכחית מפצלים והגעה לשיא אמריקאי דורשת לכל הפחות המשך סכסוך במפרץ הפרסי. מצב כזה גרוע לא רק עבור מדינות המפרץ הפרסי ורוסיה אלא גם עבור מדינות כמו אלג'יריה שממשיכה לחוות זעזועים חברתיים. מעבר לכך מדינות כמו גרמניה וסין)שנמצאת במלחמת סחר עם ארה"ב( מסתמכות על מחירים נמוכים של נפט וגז לייבוא שלהן והקפצת המחיר תפגע בכלכלות וכושר הייצור שלהן מה שייעשה לארה"ב בצורה עקיפה לביסוס הכלכלה המקומית שלה תוך משיכת חברות אמריקאיות ואחרות חזרה אליה, מה שהיא בלאו הכי מנסה לעשות כחלק ממלחמת הסחר.
ארה"ב צריכה מחיר נפט וגז גבוה. התפוקה העולמית הגבוה שומרת על מחירים נמוכים והיא נכנסת לתחרות גוברת עם רוסיה ורוצה סכסוך במפרץ כדי להקפיץ את המחיר, הקפצה שתעשיר אותה עוד יותר ותפגע במתחרות התעשייתיות שלה בראש ובראשונה
סין שאיתה היא במלחמת סחר. אז למה שהיא תיכנס למלחמה במפרץ הפרסי כדי להגן עליו?

ארצות הברית לבדה יכול להביס את איראן ולבלום אותה. מספיקה גיחה אווירית בבנדר עבאס כדי שאיראן תיסוג אבל ארצות הברית לא רוצה לספוג הרוגים בשביל מצרים פתוחים שממילא לא משרתים אותה.
המצב הנוכחי משרת את ארצות הברית על הצד הטוב ביותר והסלמה בהמשך עם אפשרות לקריסת קטאר עוד יותר.

אלדר ממן

אלדר ממן



:עוד באותו נושא