דף הבית > מורשת > "את יום הבשורה לא אשכח לעולם"

"את יום הבשורה לא אשכח לעולם"

כשאחיה, סמל איתי אילוז הי"ד נהרג במהלך פעילות מבצעית, קרן עזר בחרה להתמודד עם הכאב באמצעות ציור וכתיבה. כעת היא מוציאה לאור ספר המתאר את הכאב של אחות שכולה  

קרן עזר

את ה-20 ליולי בשנת 2004, היום בו נהרג אחיה סמל איתי אילוז ז"ל, קרן עזר לא תשכח לעולם. הוא התחיל כעוד יום שגרתי לגמרי בשיאו של הקיץ, כשהשמש יוקדת במלוא עוצמתה. ארז בעלה אמור היה לחגוג יום הולדת. וקרן ניסתה לנוח עם בנה הבכור עידו, בתום עוד יום מתיש בגן הילדים בו היא עבדה כגננת בקיבוץ מרחביה שבעמק יזרעאל, אבל אז החלו לרוץ השמועות על מותו של אחיה הקטן, איתי.

בתחילה כלום לא היה ברור. האם הוא נפצע? הוא חבול? כמה המצב גרוע? הדומיה והאפלה הפכו בעבורה לסיוט שהתחבר לו ככאב חד ועמוק לאחר שארז הודיע לה את הבשורה הקשה: 'אחיך איתי נהרג'".

סמל איתי אילוז נהרג בפעילות מבצעית כשנורה פעמיים על ידי צלפי החיזבאללה כשנשלח לתקן את האנטנה במוצב נורית שבגזרת הלבנון. בן 22 היה במותו.

עזר עם הנשיא ראובן ריבלין ורעייתו נחמה

"את איתי יפה התואר והמרשים כמעט שלא ראיתי", היא נזכרת, "הוא תמיד היה מבלה ונהנה עם חברים. היה לו רצון אינסופי 'לאכול' את העולם ולהגשים חלומות. כבר בגיל 17 הוא רכש את המכונית הראשונה שלו. והתחיל לבלות עם החברים ולחוות חוויות של נער צעיר, שופע באנרגיות".

"את יום הבשורה לא אשכח לעולם"

"כל הסביבה לא יכולה הייתה להישאר אדישה אליו, גם לא אנחנו בבית. הוא תמיד בלט ובהקשרים טובים וחיוביים, בבית הספר, חברתית, במראה החיצוני ובהתנהגות הפנימית ולמעשה בכל דבר. כמו כל בני המשפחה הוא ינק את ערך מוסר העבודה ואת העובדה שיש לעבוד קשה בכדי להשיג מטרות. הקשר העמוק שלי עמו נבנה אט אט אחרי מותו והאובדן שחווינו".

איתי קרן הי"ד

"את יום הבשורה לא אשכח לעולם", מספרת קרן. "התגוררנו בסמוך לקצין העיר וכל מקרה של מוות של חייל היה מכה בי וכואב לי מאוד. ארז  בעלי כבר ידע שאיתי נהרג. הוא הסתובב בבית כסהרורי מכיוון שהוא לא ידע איך לספר לי את מה שכל המשפחה כבר יודעת".

"בהתחלה הוא דיבר על פציעה שלו, ובסוף סיפר שאיתי נפטר. צעקתי בהיסטריה גמורה, בצורה שלא מאפיינת אותי ופניתי מיד לבית הוריי, שם כבר הבחנתי מיד בהתקהלות. ישבתי על אבא שלי, כמו ילדה קטנה והתחלנו למרר בבכי יחד. אמא שלי הסתגרה בחדר ומיאנה להשלים עם הבשורה הנוראה מכל – שאיתי כבר לא איתנו".

אחד הציורים של עזר, "מקשיבה למסרים אנרגטיים שאני מקבלת, בעיקר מאיתי"

"הרגשנו שלא סיפרו לנו את האמת, שהיה פה מחדל"

הימים הראשונים היו קשים לעיכול עבור קרן ויתר בני משפחתה, מחול שדים בלשונה שלה. זרם המבקרים הבלתי פוסק, שכלל את כל הדרג הצבאי הבכיר ובין היתר ביקור של הנשיא דאז משה קצב לא הקל עמם כלל וכלל, בעיקר כי חשבו שמותו היה מיותר ויכול היה להימנע בנקל.

"הייתי טעונה מאוד. הרגשנו שלא סיפרו לנו את האמת, שהיה פה מחדל", נזכרת קרן, "אבי ניסה בהתחלה להילחם במערכת הצבאית, אבל בשלב מסוים אמרתי לו להניח למאבק הזה, כי זה לא מוביל לשום מקום מלבד בזבוז אנרגיות וכאב. איתי כבר לא נמצא. באיזשהו שלב אבא, שהיה מחובר מאוד לאיתי בנימי נפשו החליט לבחור בחיים, לאמא היה קשה יותר, היא הייתה שבורה. לקחתי עליי את האחריות להיות קרובה להורים וביקרתי אותם מדי יום".

כחלק מתהליך ההתחזקות והעצמה האישי שעברה, הצטרפה קרן לקבוצת תמיכה של הורים ואחים שכולים בבית יד לבנים בעפולה, הבית המחבר בין החיים למוות.

תהליך הגילוי העצמי הביא את קרן לקבל לדבריה, מסר אנרגטי מיוחד מאחיה איתי, מסר שהפתיע והימם אותה. "המסר היה שיש לי נשמה של אמן ושאני חייבת לפתח אותה. לאורך שנים רבות ביטלתי את עצמי בכל מה שקשור לאומנות למרות שמדי פעם התגלו ניצנים ואני סירסתי אותם".

"העוצמה של המילים שהתחברו מילה ועוד מילה"

בפועל, החל מרגע הגילוי, פרץ יצירתיות שופע החל לבעבע בגופה והיא מצאה את עצמה מציירת בכל רגע פנוי, מושכת במכחולים, יוצרת וכותבת את אשר על ליבה ובמוחה, "היום אני מקשיבה למסרים אנרגטיים שאני מקבלת, בעיקר מאיתי", אומרת קרן.

בראשית הדרך ציירה קרן בעיקר אבסטרקטים ובהמשך נפתחה לסגנונות נוספים, עם שכבות ציור בשלל גוונים, מריחות, דיוקנים, וחריטות. היא אף ציירה ציור עם פחם- המדמה את אחיה האהוב שאיננו עוד.

סמל איתי אילוז הי"ד

 לצד הציור, מצאה קרן את עצמה מתיישבת שוב ושוב מול המחשב ובכתיבה קולחת מקלידה פסקאות לרוב, במה שיתגבש לעתיד הספר "אל העולם שלך" שמו. "בראשית הדרך לא היה ממש ברור לי על מה אני כותבת, אבל התחלתי לכתוב על הדפיקה בדלת הנוראה מכל של קציני צה"ל ומשם כבר לא יכולתי להפסיק לכתוב. לא האמנתי למה שיוצא ממני. האצבעות שלי נעו במהירות על המקלדת וכל זמן קצר עצרתי, הייתי בהלם ממה שכתבתי. תהליך הכתיבה, יחד עם הציור, הוביל אותי לריפוי אמיתי, להעצמה עצמית. הייתי בוכה מרוב התרגשות, מהעוצמה של המילים שהתחברו מילה ועוד מילה. כתבתי על האובדן ממקום אישי, מציאותי, המבוסס על חיינו האמתיים ומשם כבר פניתי לדמיון. לאט לאט הספר התגבש לי לרומן קצבי, יומן מסע שעוסק גם בחווית האובדן האישית שלי ולצד זה גם מציג דמויות פרי מוחי ודימיוני".

אלירן טל
כתב בדסק המדיני של ערוץ 20

אולי יעניין אותך גם

תיקון היסטורי: ישראל מבקשת סליחה מהקצין ש"לא בגד"

70 שנה אחרי שהוצא להורג במשפט שדה, נערך בקיבוץ הראל אירוע תיקון היסטורי לזכרו של מאיר טובינסקי ז"ל, קצין צה"ל שהואשם בבגידה על לא עוול בכפו. לראשונה, חיל האוויר הודיע כי יכיר בו כחלל ומשפחתו תתווסף למשפחת השכול