בכל יום השואה צפים ועולים סיפורים רבים על גיבורים שחיים בינינו ששרדו 6 שנים של תופת, שראו מראות שגם בדמיון לא נוכל להכיל. אלו שראו את התופת מקרוב, חשו בסכנה בעורפם, ראו גופות מוטלות על הקרקע או בקברי אחים ושרדו.

שרדו כדי לספר, שרדו כדי להקים משפחות ולהשאיר אחריהם דורות ישרים. שרדו כדי להוכיח לכל העולם בכלל ולעצמם בפרט כי עם ישראל חי והם, שראו את הניסיון האכזר להרוג אותם רק בגלל עובדת היותם יהודים, בחרו להמשיך ולהחצין את דתם ויהדותם גם 70 שנה אחרי. אחד מבין הניצולים מאוד הוא סבי, הרב מיכאל אוריך.

סיפור הישרדותו של סבא מיוחד במינו. סיפור שמתחיל כשאמו השאירה לו מכתב בדש הבגד בו כתובים לו כל פרטיו האישיים  וצוואתה עבורו, דרך אביו שהצטרף לפרטיזנים והשאיר אותו בידי משפחה נוצריה, ההתמודדות מול ערמות הגופות שהיו מוטלות בצד הדרך והרעב במחנה ההשמדה בוכנוולד ועד עלייתו לארץ ישראל וכל זאת כשהוא ילד קטן, לבדו בעולם.

WhatsApp Image 2017-04-23 at 12.45.57
סבי, כיום, עם 2 הנשים החשובות בחייו: אשתו שושנה ז"ל ותמונת אמו, מלבינה ז"ל, התמונה היחידה שיש לו.

 

בשנת 1933 התחתנו בפולין ברנרד אוריך בן שלמה זלמן אוריך יליד למברג ומלבינה לבית וילנר ילידת טרנופול וקבעו את מקום מגורם בעיר הבירה ורשה. מלבינה הייתה רוקחת בבית מרקחת וברנרד היה מהנדס מכונות וחיו כבני המעמד הבינוני. בשנת 1934 ביום תשיעי לחודש אוגוסט נולד בנם הבכור והיחיד, מיכאל.

סבי מתאר את ילדותו כילדות טובה ושמחה, הפרוטה הייתה מצויה בכיסם, ואל המשפחה הרחבה משני הצדדים, שמנתה 184 נפשות, נסעו בעיקר בחגים. "הייתה לי ילדות מאושרת", הוא מספר. "הוריי היו במעמד בינוני לתקופה ההיא, היו לי מטפלות, היינו משפחה מאוחדת ונסענו הרבה לסבא וסבתא משני הצדדים ולדודים. בגדים ואוכל לא היה חסר.  גרנו באזור יפה בזמן ההוא, שכונה בוורשה בשם מוטוקובה, כמו צפון תל אביב של היום. הגטו היה בערך חצי שעה הליכה מאיפה שאנחנו גרנו והיה לנו טלפון בבית – מצרך נדיר בזמן ההוא".

הבית בורשה
הבניין בו גר סבי בורשה

 

"רוב העם והאנשים לא הרגישו בשואה ההולכת ומתקרבת, עד שהגרמנים עשו את זה בבליץ. הם התכוננו למלחמה בשקט, עד שלא הרגשנו את רוע הגזרה".

ואולי זה הסיפור של כל יהודי אירופה: העובדה שעצמו עיניים ולא הרגישו שהקרב לבוא באמת יכול להגיע ועליהם להימלט מרוע הגזירה. החיים היו נוחים ואף אחד לא האמין שמראות הזוועה ורצח העם שנעשה לנגד עיניהם, באמת יגיע אליהם.

כשמיכאל הצעיר היה בן 6 החלו הצרות. הגזרות של הנאצים נגד היהודים גברו והיהודים נשלחו לגטאות. "ההורים שלי השתדלו שלא להיכנס ראשונים לגטו עד שנודע שיהודי שלא יכנס לגטו אחת דינו מוות", מספר סבי.

וכך, הם נכנסו לגטו. טרם הכניסה, הספיקה אמו לתפור לו לז'קט מכתב קטן בו היה כתוב שמו, שמם של אמו ואביו, תאריכי לידה, באיזה רחוב גרו ומשפט אחד, קצר וממצה. "אתה יהודי", כתבה לבנה הקטן. "אם תינצל תעשה משהו טוב עבור העם שלך". מילים אלו עזרו בהמשך למיכאל הקטן, סבא, בדילמות שהתמודד איתן לאחר המלחמה והיוו עבורו צוואה. הוא שמר על הפתק לאורך השנים עד שזה התבלה פיזית אך נחרת בזיכרונו.

"נכנסתי לגטו בגיל שש עם שני הורי ואז התחלנו להרגיש את רוע הגזרה באמת: הגטו היה אזור קטן ומאוכלס, ואנחנו נאלצנו להצטופף בדירה קטנה בתוך הגטו עם עוד משפחה", מספר סבא.

כיוון שהגטו היה אזור סגור ומשפחות רבות נדחסו בדירות קטנות, מחלות וגניבות היו דברים שבשגרה. "להוריי היה כסף ואמי כיוון שהיא הייתה רוקחת נתנו לה לצאת לעבוד בצד הארי ולחזור מידי ערב עם אוכל לגטו", הוא מספר.

חיי הצפיפות בגטו והמחלות לא הכינו את מיכאל הקטן למראות אליהם יאלץ להתרגל במהלך השנים: גופות מוטלות בזו אחר זו על רצפת הגטו, רעב, מחסור בבגדים מחממים לימי החורף הקשים של ורשה ואולי יותר מכל – היום שבו אמו תצא מהגטו לעבודתה ולא תחזור, היום שבו לא יראה את אמו שוב לעולם.

WhatsApp Image 2017-04-23 at 12.45.54
עם אשתו שושנה ז"ל מחוץ למחנה ההשמדה בוכנוולד. "הייתי בתת תזונה, שקלתי 24 קילו"

 

"ב-1942 הגיע הסוף", הוא נזכר. "כבר לא נתנו לצאת והמתים נאספו בערימות בתוך הגטו. יום אחד אמא שלי יצאה לעבודתה ולא חזרה לגטו".

אבל היעלמות האם היא שהביאה את אביו של מיכאל להחלטה שהתבררה מאוחר יותר כגורלית. אביו של סבא הצטרף לשורות הפרטיזנים ואת בנו יחידו מסר לידידת המשפחה הנוצריה, הגברת הלנה סטכוביץ'. "לאבי היה ידיד בשם נובק", נזכר סבא. "הוא היה נהג רכבת שהסיע אנשים מהגטו החוצה. נובק לקח אותי החוצה על ידי כך שסיפר שאני הבן שלו".

נובק מסר את סבי מיכאל להלנה שגרה בוורשה. הלנה הייתה נשואה ולה בן אחד, וכך אימצה את מיכאל כבן נוסף שלה, עזרה לו להתאקלם, וספרה לכולם שבני דודיה נהרגו ונותר להם בן ואין לו איפה להיות אז היא לקחה אותו אליה.

"כל הזמן המחשבות על ההורים שלי לא הרפו ממני. אני ילד בן 9, יתום מאם וללא אב שהצטרף לפרטיזנים אבל אין מה לעשות אני חייב לשרוד. כשאבי לא יצר איתי קשר הבנתי שכנראה גם הוא לא בחיים ובאמת הארכיונים הפולנים מראים שהוא נרצח ב-20.11.1942 ונקבר בקבר אחים".

יש לך כעס על אביך שבחר להצטרף לפרטיזנים ולא להישאר איתך?

"על מה אכעס עליו? על זה שהוא הציל אותי? הוא לא אשם שהרגו אותו, המוות היה ברחובות. כשהסתובבתי ערמות של גופות היו מוטלות בצידי הדרך. המוות לא השפיע עלי, כל כך הייתי רגיל לזה לכל אורך הדרך. אני גאה באבי שבחר לנסות ולהילחם, שלא חיכה ליום המוות אלא עשה מעשה בשבילו ובשביל עמו, בדיוק כמו הצוואה שהשאירה לי אמי".

סבי גר בביתה של הלנה מסוף שנת 1942 עד 1944 כאשר יום-יום הוא נלחם כדי שלא יידעו שהוא יהודי. בתחילת קיץ 1944, בשכונה בה התגורר סבי עם משפחת  סטכוביץ', החליט תושב פולני להרוג חייל גרמני. כעונש, החליטו הגרמנים להעביר 10,000 פולנים למחנה ההשמדה בוכנוולד, ומשפחת סטכוביץ' ביניהם.

"הייתי בתת תזונה, שקלתי 24 קילו", מתאר סבא את הימים במחנה כימים קשים בהם הרעב והקור שלטו.

בעלה של הלנה נרצח במחנה ההשמדה בוכנוולד. הלנה, בנה וסבי שרדו במחנה ההשמדה עד ליום שבו הגיעו החיילים האמריקאים ושחררו את המחנה ב- 11.04.1945.

הדילמה הראשונה בגיל 11

במחנה ההשמדה היה רב צבאי פולני, הרב דוקטור יעקב אביגדור ז"ל, לימים רבה הראשי של מקסיקו. הגרמנים לקחו שבויים פולנים קצינים והכניסו אותם למחנות בתור שבויי מלחמה. כיוון שהרב הזה היה רב צבאי, כלומר קצין, הוא שהה  שם כחייל שבוי ולא כיהודי.

מיד לאחר שחרור המחנה, התאושש הרב ומיד החל לחפש ילדים יהודים. הוא ניגש לכל הגויים שהיו להם ילדים לברר אם יש ברשותם ילדים יהודים. בין האנשים, הוא ניגש לברר גם אצל הלנה שאישרה לו שיש ברשותה ילד יהודי והוכיחה לו על סמך הפתק שהשאירה לו אמו של מיכאל.

הרב הצבאי נגש לסבי לבדוק האם הוא רוצה לבוא אתו ולחיות כיהודי או להמשיך את חייו עם הלנה כנוצרי. ילד קטן, יתום ובודד, בעולם של כאוס וקטל, נדרש להחלטה שגם אדם מבוגר כמעט שאינו יכול לשאת. "נדרשתי להחליט מה אני עושה: הולך עם הלנה וממשיך את חיי כנוצרי או הולך אל הבלתי נודע – ליהודים?", מספר סבא. "הייתי צריך להחליט להיות גוי או להיות יהודי. התבלטתי רבות אבל כל הזמן הזה הסתכלתי בפתק שהשאירה לי אימי והחלטתי שאני הולך עם העם שלי, אני אהיה יהודי כמו שאמא ביקשה".

סבא בילדותו
תמונתו הראשונה לאחר השואה. "אני אהיה יהודי כמו שאמא ביקשה"

 

סבא היה בין 246 הילדים שממשלת שוויץ הסכימה לקבל אחרי המלחמה, ובכל זאת, "תדגישי שבזמן המלחמה שוויץ זרקו אותנו לכלבים", הוא מבקש.

"הגעתי לשוויץ ילד בן 11 לבד בעולם ושוב ניצבת בפני דילמה – לאן אני הולך, הרי אף אחד לא מחכה לי בזרועות פתוחות כדי לקבל אותי". סבי מחליט ללכת למקום דתי, לעיירה בשם הנגלברג ושם הוא מתחיל לחזור לעצמו, ללמוד לקרוא ולכתוב: "כשהתחילה השואה הייתי עוד בגן ועד השחרור לא למדתי כלום, במשך השנה שהייתי בשוויץ הייתי צריך להשלים הכל. הביאו לנו מורים להשלים את הלימודים וכך, כילד בן 11 למדתי בפעם הראשונה לקרוא ולכתוב ולדבר גרמנית".

לאחר כשנה סבי ניצב בפני דילמה נוספת, ממש כמו ביום השחרור, ממש כמו בהגעה לשוויץ – האם להישאר בשוויץ, לנסוע לארה"ב או לעלות לארץ ישראל?  אך כמו תמיד, המילים הכתובות בפתק שהשאירה לו אמו נחקקו על לוח לבו ועזרו לו להבין איך הוא ממשיך משם:  "אתה יהודי". סבי החליט לעלות לארץ ישראל. "הגעתי לארץ ב-1946, כשנתיים לפני הקמת המדינה. בארץ היו האנגלים, לא יכלנו ללכת לאן שרצינו, היינו סה"כ 600,000 יהודים בכל הארץ".

כשנחת, הגיע סבא לעיר בני ברק "עד היום אני פה, 71 שנים", הוא מספר בגאווה. כאן, בארץ, החל ללמוד בכיתה ד' בתלמוד תורה "מרכז בבני ברק", תלמוד תורה שקיים גם היום ובו לומדים גם ניניו.

"הסוכנות היהודית דאגה לי למקום לינה ואוכל, המוסד "בתי אבות" – מוסד לילדים ניצולי שואה שהוקם בבני ברק ברחוב סעדיה גאון והיה מסונף לישיבת פונוביז' ולשם הסוכנות היהודית שלחה אותי. יחד איתי היו עוד כ-60 ילדים ניצולי שואה ללא הורה או הורים".

"שם היו לי פעם ראשונה בחיים חברים, איתם אכלתי וישנתי בלי מורא ובלי פחד, אותם ילדים הם חבריי עד היום. ברגע שהתחלתי ללמוד השקעתי את כולי בלימודים. הייתי צריך להספיק את כל מה שהפסדתי, כל החבורה שלי פעלנו אותו הדבר, לאחר זמן התחלנו להיפתח ולספר אחד לשני מה שעברנו".

לאחר שסיים את לימודיו בתלמוד התורה, עבר סבי ללמוד בישיבת פונוביז' של הרב כהנמן. הרב כהנמן ברח מליטא בטרם נכנסו הגרמנים וכך הוא ניצל, אך משפחתו – אשתו הראשונה וילדיו – נספו בשואה. לרב כהנמן חלק גדול בהקמת עולם התורה בארץ, אחרי חורבן הנאצים באירופה.

סבא עם הרב כהנמן
עם הרב כהנמן. "לרב כהנמן חלק גדול בהקמת עולם התורה בארץ"

 

"אני מגיע לישיבת פונוביז' ולומד בה עד ליום נישואיי ב-1957", מספר סבא. "במשך לימודיי בישיבה, הייתי בתורנות לישון עם הרב כהנמן שהיה בזמנו אלמן ועד שהוא התחתן. ישנתי איתו כל יום במשך שנה בערך".

בשנת 1957 נישא סבי מיכאל לשושנה זולטוברוצקי ולהם נולדו 3 ילדים. מיכאל למד 3 שנים בכולל של ישיבת פונוביז' וב-1960 החל לעבוד בעסק של אבא של אשתו. ועם זאת, לאורך כל השנים המשיכה צוואת אמו להדהד בראשו "אתה יהודי, אם תנצל תעשה משהו טוב עבור העם שלך" ולכן החליט להקים מרכז מידע לניצולי שואה בהתנדבות מלאה למען זכויותיהם של כל הגיבורים והגיבורות ששרדו את התופת.

סבאסבתא בחתונה
שנת 1957, ביום נישואיו לשושנה ז"ל

 

"הייתי עסוק בגידול ילדים ופרנסה וכשרווח לי החלטתי לעשות לנשמה וגם ולמלא אחר הצוואה שהשאירה לי אמי. במשך 18 שנה אני מטפל בחוקים ובזכויות של ניצולי שואה בבני ברק ובירושלים כשהדלת פתוחה לכולם ובהתנדבות. עזרתי עד היום לאלפי אנשים לקבל כספים ולחיות יותר בכבוד. זכויות של מיליוני שקלים שאנשים קיבלו".

מדוע אנשים לא היו מודעים לזכויות שלהם?

"אני חושב שהרבה לא מודעים לזכויות שלהם כי אין מי שידריך אותם. כשאתה יודע אתה מקבל וכשאתה לא יודע אתה לא יודע, אף אחד לא אומר לך מה מגיע לך".

בשנת 2002 קיבל סבי את הכבוד להדליק משואה בטקס המשואות המרכזי בהר הרצל, כאות על פעולתו במרכזי המידע: "הדלקתי את המשואה עם נכדתי שרי, ועצם העובדה שהדלקתי משואה בארץ ישראל מוכיחה שניצחנו את הרוע, אנחנו עומדים במדינה שלנו – ישראל, ומראים שאנחנו קיימים עד היום למרות מה שעברנו וזה הניצחון האמיתי".

WhatsApp Image 2017-04-23 at 12.45.27
מדליק משואה. "עצם העובדה שהדלקתי משואה בארץ ישראל מוכיחה שניצחנו את הרוע, אנחנו עומדים במדינה שלנו – ישראל, ומראים שאנחנו קיימים עד היום למרות מה שעברנו וזה הניצחון האמיתי".

מתי הבנת שנצחת?

"ברגע שאני יכול היום לעזור לאחרים ולקיים את צוואת אימי".

אומרים שצריך להודות על הרע כשם שמודים על טובה – אתה מצליח להודות?

"שם כבר הודנו על הרע. כל יום ששרדנו הודנו לה', לא היה לי מקום של שבירה דתית. ברגע שאדם ניצל מכל התופת הוא לא יכול שלא להאמין שיש השגחה שמובילה אותך, לא יכול לתת לבעוט בהכל. יצאתי יותר מחוזק מכל התופת שעברתי".

ביום הפטירה השלישי של אשתו, ששונה, הכניס סבי ספר תורה לעילוי נשמתה וגם לעילוי נשמת כל נספי השואה: "אני ניצול שואה, ויש הרבה שלא הספיקו להשאיר אחריהם דורות ישרים והיה חשוב לי לעשות משהו גם עבורם כחלק מצוואתה של אמי".

WhatsApp Image 2017-04-23 at 12.45.16
בהכנסת ספר התורה: "יש הרבה שלא הספיקו להשאיר אחריהם דורות ישרים והיה חשוב לי לעשות משהו גם עבורם"

 

מה הלקח שאנחנו צריכים ללמוד לעתיד?

"תמיד לצפות לטוב, אבל לדעת שזה יכול לקרות שוב. לפני השואה אנחנו היהודים באירופה לא הרגשנו או האמנו שזה יקרה – וזה קרה. לכן תמיד צריך להיות עם עיניים פתוחות. צריך לראות הכל בעיניים פקוחות".

מה יום השואה מסמל עבורך?

"יום השואה מסמל עבורי את נצחון הטוב על הרע, היום שבו נבחר זה ביום שמרדכי אנילביץ' התקומם נגד הנאצים, נגד הממלכה הגרמנית. אני חושב שהיום הזה צריך להמשיך ולהיות מונצח גם אחרי מות כל השורדים – המנצחים, ודרשתי ממשרד החינוך שיתנו שעה בשבוע שבה ידברו על השואה בכל בתי הספר בארץ. יש פחד שעוד 20 שנה לא יזכרו את השואה כי כבר היום לא זוכרים. ילדים היום כבר לא יודעים מה זה שואה ולכן חשוב לשמר את המורשת כמו שמשמרים את ט' באב, לזכר שש מיליון הנספים ואלו ששרדו את התופת".

אין עתיד ללא עבר

"אני משוכנע שכל אדם נולד לכתוב ספר. מי שלא יכתוב דבר הוא רק עבר על פני האדמה בלי להשאיר עקבות" כתב ספרו על הסימניה שהוא מעניק למי שקונה את ספרו. "החלטתי לכתוב ספר, למרות שזה קשה כי זה מציף את כל זיכרונות העבר והתהליך שעברתי בכל מקרה למען יידעו הדורות הבאים שאחד מהם עבר את השואה מתחילתה עד סופה ולכן כתבתי את הספר – "חצי הכוס המלאה" שתורגמו ל-3 שפות נוספות. עברית, אנגלית, גרמנית ואיטלקית, בנוסף לזה כתבתי ספר רעיונות על פרשת השבוע לכל פרשה מפרשות השבוע – "אור של מיכאל".

מכל משפחתו הענפה של סבי, שמנתה 184 נפשות, נותר רק סבי שזוכה לרוות נחת משלושה ילדים, 9 נכדים ו-8 נינים בלי עין הרע. הוא מאושר בחלקו ותמיד מודה על מה שיש לו, על חצי הכוס המלאה. " פעם אחרונה שאני זוכר את עצמי בוכה זה במחנה בבוכנוולד, מאז הדמעות יבשו והפחד אינו קיים. לא מפחד מכלום חוץ מה-ה' אם שרדתי את זה אשרוד הכל, החיים חזקים יותר מהפחד", מסיים סבי את הראיון.

טקס קבלת חברים ללשכה
רווה נחת מצאצאיו. עם נכדתו מרב בטקס קבלת חברים חדשים ללשכת עו"ד

הלנה סטכוביץ'  נפטרה ב-1965, בגיל 87. סבי מיכאל הגיש בקשה ליד ושם להכרה כחסידת אומות העולם על כך שבמשך שנתיים, בתוך מלחמה, סיכנה יום יום את חייה על מנת להציל חיי ילד  יהודי, את סבי.   היא הוכרה כחסידת אומות העולם, כלתה קיבלה את התעודה מידי שגריר ישראל בורשה.

 

WhatsApp Image 2017-04-23 at 12.45.25
במרכז המידע לניצולי השואה בבני ברק
WhatsApp Image 2017-04-23 at 12.45.53
בהכנסת ספר תורה לעילוי נשמת אשתו שושנה ז"ל וכל נספי השואה

 

WhatsApp Image 2017-04-23 at 12.46.10
הספרים שכתב, מתורגמים לשפות אנגלית, גרמנית ואיטלקית

WhatsApp Image 2017-04-23 at 12.45.22

 

WhatsApp Image 2017-04-23 at 12.46.13
סבי מרצה בפני תלמידי ביה"ס על סיפורו האישי. "דרשתי ממשרד החינוך שיתנו שעה בשבוע שבה ידברו על השואה בכל בתי הספר בארץ"

 

מרב לרנר

מרב לרנר