0:33 22/10/2017
מבזקים
דף הבית > אקטואליה וחדשות > אסור לבג"צ להתערב בענייני קרקעות ביו"ש

אסור לבג"צ להתערב בענייני קרקעות ביו"ש

כשבית משפט לענייני חוקה דן בסכסוכים אזרחיים הפוליטיקה מסתתרת מעבר לפינה

בכל פעם ששומעים על החלטה חדשה של בג"צ בנוגע להרס שכונות וגירוש יהודים מבתיהם, שואל את עצמו הישראלי הממוצע "מה הם רוצים המשוגעים האלה על הגבעות?", "מה לי ולעבריינים האלה?". הוא "יודע" שמי ששומר על החוק לא מסתבך. הוא בטוח שאם בית המשפט החליט אז כנראה שזה צודק ונכון, הריי לא יגרשו אנשים ויהרסו להם את הבית סתם, נכון? זו תגובה טבעית, כך הגבתי גם אני עד שהתעמקתי בעובדות. לגלות ששופטים ישראלים מפלים לרעה יהודים ומגרשים אנשים מבתיהם ללא עילה חוקית וללא זכות שימוע זו תגלית מזעזעת. קשה להאמין לכך גם לאחר שהעובדות כבר הופכות ידועות ומוכרות. לכן, כדי להבין שמדובר במציאות מעוותת וכואבת ולא בעלילות של קבוצות קצה בציבור הישראלי צריך לקרוא את בהחלטות בג"צ בנושא, "לשמוע" על העוול מפי השופטים עצמם. לקרוא ולא להאמין.

פינוי מגרון. צילום:פלאש90
פינוי מגרון. צילום:פלאש90

 

מדובר בריטואל די קבוע. ארגון שמאל קיצוני (יש דין, שלום עכשיו וכדו') מגייס כמה פלשתינים מכפר הסמוך לשכונה בה גרים יהודים ביו"ש. הארגון מגיש עתירה לבג"צ בטענה שהבנייה נעשתה על קרקע פרטית. בג"צ מבקש את עמדת המדינה. הפרקליטות מסתמכת על דו"ח המאחזים הידוע לשמצה ועונה שאכן הבנייה אינה חוקית. חשוב לציין בנוגע לדו"ח המאחזים שהוא הוכן על-ידי עו"ד טליה ששון בהזמנת אריאל שרון. למי שלא ברור במה מדובר – היום עו"ד ששון עובדת בקרן החדשה, חברת מועצה בארגון יש דין, פעילה ביוזמת ג'נבה ובשנת 2009 הגיעה למקום 7 ברשימת מרצ לכנסת. את ההתיישבות ביו"ש כינתה "תמצית הרע והסרטן של מדינת ישראל". במקרים רבים בג"צ מסתפק בעמדת המדינה, וכך מבלי לטרוח לשמוע את עמדת התושבים היהודים מורה על גירוש התושבים והרס הבתים.

ככלל בג"צ אינו דן בעובדות – כן קראתם נכון. שופטי בג"צ מגרשים אנשים מבתיהם מבלי לדון בעובדות ובלי לברר את הבעלות בקרקעות. בהליכים המתנהלים בפני בג"צ אין שאלונים והליכי גילוי מסמכים וגם לא חקירת עדים. הנה מה שכתב כבוד השופט יצחק זמיר בנושא:

"רק כבית-משפט גבוה לצדק הוא יושב, בשל עיוות היסטורי, כבית־משפט של ערכאה ראשונה ועליונה גם יחד. שילוב זה יש בו משום אנומליה, וכמו כל אנומליה יש לו מחיר. המחיר מתבטא, בין היתר, בקושי לברר עובדות. המעמד הרם והעומס הכבד המאפיינים את בית-המשפט הגבוה לצדק מקשים עליו לברר עובדות בדרך בה עושה זאת, בדרך כלל, בית-משפט של ערכאה ראשונה" [יצחק זמיר, ראיות בבית המשפט הגבוה לצדק, משפט וממשל א תשנ"ג, עמוד 322].

"במיוחד בית משפט עמוס כמו בית-המשפט העליון בישראל, איננו ערכאה מתאימה לבירור עובדות באמצעות שאלונים ומסמכים" [יצחק זמיר, ראיות בבית המשפט הגבוה לצדק, משפט וממשל א תשנ"ג, עמוד 322].

המשמעות של האמור לעיל היא, שכאשר יש דין מגישים עתירה לגירוש תושבי שכונה יהודית, התושבים היהודים אינם רשאים לבקש המצאת מסמכים המבססים בעלות פלשתינית בקרקע ולא ניתנת להם האפשרות לחקור עדים מטעם יש דין. יש דין כלל לא מחויבת לתת עדות. בעתירות הנוגעות לסכסוכי קרקעות מסתמך בג"צ על עמדת המדינה (זוכרים את דו"ח ששון?) במקום לברר את העובדות. קרי, זרוע אחת של המדינה (בית המשפט), מגרשת אזרחים מבתיהם רק על סמך עמדתה של זרוע אחרת של המדינה (הפרקליטות), משל חיינו ברוסיה של פוטין. כך למשל הסבירו השופטים את ההתחמקות מבירור העובדות כשהחליטו לגרש את תושבי גבעת האולפנה:

"טענות שהעלתה משיבה 6, קרית הישיבה בבית אל, לגבי רכישת הקרקע באמצעות תנועת ההתיישבות "אמנה", נבדקו על ידי המדינה ונדחו." [פסקה 1 לפסק דינו של הנשיא גרוניס בבג"צ 9060/08 אלג'אני נ' שר הביטחון אהוד ברק.]

לא מתענינים בראיות. שופטי בג"צ. צילום:פלאש90
לא מתענינים בראיות. שופטי בג"צ. צילום:פלאש90

 

קרי, השופטים אומרים שהם מסתמכים על עמדת המדינה, מבלי לבדוק בעצמם ראיות ומבלי לאפשר לתושבים להביא ראיות משלהם או לחלוק על עמדת המדינה או על הבדיקה שהיא טוענת שערכה. תארו לעצמכם שיוסי מבקש לנקום באיציק ומגיש עתירה לבג"צ בטענה שהבית של איציק נבנה על קרקע בבעלות יוסי. במסגרת העתירה יוסי מבקש שיהרסו את ביתו של איציק. איציק מבקש להביא ראיות שיוכיחו כי הבית בכלל שייך לו ומבקש גם לראות על אילו ראיות מתבססת העתירה של יוסי – אך לא ולא, ישראל מהפרקליטות החליט שהוא מסכים עם יוסי ועל בסיס זה בית המשפט מורה להרוס את הבית ללא דיון בראיות.

עוול נוסף שמתרחש בבג"צ נגד תושבי יו"ש היהודים הוא אי מתן זכות עמידה וזכות שימוע. קרי, בג"צ דן בהריסת בתים וגירוש תושבים מבלי לאפשר לתושבים להיות צד להליך. כך היה למשל בעניין מגרון:

"נוכח הטענות שהעלה בא-כוח מזכיר הוועד, לפיהן לא צורפו לעתירה הגורמים העלולים להיפגע מקבלת העתירה, החלטנו על צירוף ועד היישוב מגרון עצמו כמשיב לעתירה. במהלך הדיון שללה המדינה מכל וכל את הטענות בדבר חוקיות המאחז שהעלה מזכיר ועד מגרון, והודיעה כי "השאלות היחידות שעל הפרק הינן עיתוי ומועד פינויו של המאחז והאם המאחז יפונה מרצון על ידי התושבים, והמבנים בו יהרסו על ידם הם, או שיהיה צורך להפעיל לשם כך את הרשויות"." [פסקה 4 לפסק דינה של הנשיאה דורית ביניש בבג"צ 8887/06 א-ראזק אל-נאבות נ' שר הביטחון].

קרי, בג"צ לא מאפשר לתושבים להצטרף להליך וכדי לצאת ידי חובה מצרף את ועד היישוב. תארו לעצמכם שמתנהל הליך בבית משפט לגרש אתכם מבתיכם ובמקום שתהיה לכם זכות לשכור עו"ד ולטעון טענות השופטים קובעים שנציג מהעירייה יחליט עבורכם מה עמדתכם.

כך היה גם בעניין גבעת האולפנה:

"אשר למתיישבים: …לגוף הבקשה, לא נימקו המבקשים להצטרף מדוע פנו לבית המשפט רק בשלב זה, ולא במהלך השנים בהם נוהלה העתירה, ונראה כי טענותיהם, ככל שהועלו בבקשה הקצרה, יוצגו בדיון הן על ידי המדינה והן על ידי המשיבה 5." [פסקה 13 לפסק דינו של הנשיא גרוניס בבג"צ 9060/08 אלג'אני נ' שר הביטחון אהוד ברק. ] קרי, בג"צ הורה על הגירוש מבלי שהתושבים היו מעורבים בהליך. ייתכן שהיו תושבים שכלל לא ידעו שהם חיים תחת חרב הגירוש. לאחר מתן פסק הדין תושבים מבקשים לקבל הזדמנות להגן על זכויותיהם אך בג"צ קובע כי העובדה שהוא דן בגירושם מבתיהם אינה מספיקה כדי לצרף את המגורשים להליך. הוא לא מאפשר להם לטעון טענות. בג"צ מצפה מהמגורשים לנמק ולשכנע מדוע בכלל עליו לשמוע את עמדתם ובמיוחד לאור זאת שכבר ניתנה החלטה לגרשם מבלי שהם היו מעורבים בכך ועכשיו הם ברוב חוצפתם מבקשים להגן על זכויותיהם לאחר שבג"צ כבר קבע את גורלם. גם כאן בחר בית המשפט להסתמך על עמדת המדינה במקום לשמוע מה יש למגורשים לומר להגנתם.

בהקשר הדברים חשוב לציין כי לפי החוק כשאדם פולש לביתו של אחר או בונה בית על קרקע בבעלות אדם אחר העניין נדון בבית משפט שלום (לסילוק יד) או מחוזי (לבירור בעלות). שם מתבררות העובדות, הצדדים מעידים ומביאים עדים וראיות מטעמם. כל צד רשאי לדרוש גילוי מסמכים מהצד השני וכך בית המשפט יכול ללמוד את הראיות על בסיסן יכריע בתביעה. גם פלשתינים רשאים להגיש תביעות בבתי משפט שלום ומחוזי ולכן לא ברור מדוע בג"צ מתעקש לדון בתביעות שאין לו את הכלים להתמודד איתן (בחינת ראיות), אלא אם הוא עושה זאת בכדי לשמר את הכוח להכריע בסכסוכי קרקעות בהתאם להשקפה הפוליטית של השופטים.

להלן דוגמא שממחישה את ההבדל בין ההליך בפני בג"צ להליך בפני בית משפט שבוחן את העובדות. לאחר הניצחון בבג"צ, הגישו העותרים בעניין מגרון תביעה לסילוק יד ופיצויים לבית משפט שלום. בית המשפט דרש מהתובעים להוכיח בעלות בקרקע ובתגובה אלה ביקשו למשוך את התביעה. התובעים חויבו בתשלום הוצאות משפט בסך 19,000 ש"ח. כך קרה שהעותרים ניצחו בבג"צ אך במקביל הפסידו בשלום.
לנוחותכם, לינק לסיקור ההליך בשלום: https://news.walla.co.il/item/1878100

מעבר לפגיעה בזכות להליך הוגן של תושבים יהודים, השוואה בין מקרים דומים שנדונו בבג"צ מלמדת אותנו כי קיימת גם אפליה נגד יהודים. כך למשל התבטא השופט ג'ובראן בתגובה לעתירה נגד בנייה לא חוקית של פלשתינים:

"אכן בתים יפים. למי זה מפריע, למי זה כואב?! הם צריכים לחיות טוב!"

אני מניח שבחלק מהמקרים עתירות הפלשתינים מוצדקות, אך באותה מידה כנראה שבחלק מהמקרים הן אינן מוצדקות. כנ"ל לגבי עתירות נגד בנייה פלשתינית. לכן חשוב שדיונים בסכסוכי קרקעות ביו"ש, סוגיה אזרחית לחלוטין שאין שום הצדקה שתידון בבג"צ, יתבררו בבתי המשפט האזרחיים שדנים בראיות ושומעים עדים. מעבר לעיוות הדין שמתואר לעיל, הדיון בסכסוכי קרקעות פוגע בבג"צ. גם במעמדו וגם במשאבים המוגבלים העומדים לרשותו. איפה עוד בעולם בית משפט גבוה לצדק דן בסכסוכים אזרחיים ובבעלות בדירות וקרקעות? מדובר בבזבוז של כספי ציבור בזמן שעתירות דחופות וחשובות בנושאים חוקתיים, חברתיים וכלכליים מחכות למענה, בעוד הדיון בהן נדחה רק כדי לדון בשאלה האם פיסת אדמה שייכת למוישה או חיים.

גל דיין שיאון

גל דיין שיאון

לתגובות

אולי יעניין אותך גם

מטה האו"ם בארמון הנציב. צילום: תנועת רגבים

המדינה תאפשר לאו"ם בנייה בלתי חוקית בארמון הנציב

"מקור ראשון": רה"מ נתניהו ומזכ"ל האו"ם גוטרש סיכמו כי העבודות במתחם יימשכו תוך תיאום עם ישראל. לשכת רה"מ: "האו"ם נהנה מחסינות, לכן פעלנו במישור הדיפלומטי"