נתחיל בטוב. אבי גבאי הוא איש ראוי בפוליטיקה הישראלית. הוא בא מתוך כוונות נכונות וראויות, הוא חרוץ ונמרץ ונראה כי באמת אכפת לו. הוא גם ללא ספק בעל הסיכויים הגבוהים ביותר מבין 'חברי העבודה' להוביל את המפלגה להישג אלקוטורלי כלשהו בתשעה באפריל. איציק שמולי עוד יגיע רחוק אבל צריך להשתפשף, שלי יחימוביץ מנוכרת ועמיר פרץ כבר ניסה ולא הצליח.

כך גבאי נבחר לעמוד בראשות המפלגה בבחירות דמוקרטיות, ולכן קצת עצוב לראות איך כמה מחבריו לסיעה מפנים לו עורף ומחפשים דרך להדיח אותו ולמעשה "לשים פס" על החלטת הבוחר הברורה. ההיפרדות החד-צדדית מציפי לבני, מול המצלמות ולנגד עיניהם של חברי הסיעה, נועדה להעביר קודם כל מסר ברור של מנהיגות לחברי המפלגה הסוררים: מי שלא ילך איתי – לא יהיה רלוונטי. לידיעת מרב מיכאלי ושות'.

גבאי מסלק את לבני מהשותפות בשידור חי. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

 

גבאי מבין שהמצב בסקרים רע מאוד ורק מידרדר משבוע לשבוע, אבל הוא האיש שנבחר להוביל את המפלגה וחבריה צריכים לתת בו את אמונם המלא ולא לשלוף את הסכינים עוד לפני רגע האמת. עכשיו תשאלו – למה גבאי נכשל? זה המקום לתת את התשובה, והיא לא קשורה ללבני.

יו"ר 'העבודה' לא ידע להשתמש בשם משפחתו כדי לפתוח את המפלגה לקהלים חדשים, לפריפריה, לשכונות, למעמד הביניים. הוא הרי לא צאצא של בני השבט הלבן, אך במקום למנף את העובדה הזאת, הוא עושה הכל כדי להראות דומה "להם", למייסדי מפא"י השנואים כל כך – עד היום – על בני עדות המזרח שלא שוכחים איך מפלגת השלטון קיבלה את פניהם בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת: את ההתנשאות, הזלזול, הדרישה להצביע למפלגתם כתנאי להשתלבות בחברה ובעבודה המאורגנת. עשרות שנים חלפו מאז, אבל העלבון נותר צרוב והוא עובר מדור לדור. רבים מהם נשבעו שלעולם לא יצביעו לשמאל, והם עומדים במילתם.

גבאי כבש דווקא את המפלגה הזאת, אבל כמו עמיר פרץ לפניו, לא הצליח לסחוף אחריו את ההמונים ובלעדיהם – שיהיה ברור – לא מנצחים את הבחירות. הוא היה צריך להכות על חטא, להתנצל בשם מפלגתו על עוולות העבר של ראשי מפא"י ושליחיהם, לפתוח דף חדש ביחסים בין "המזרחים" לבין מפלגת 'העבודה'. הוא היה צריך לעודד חיבורים בין המפלגה ומוסדותיה לבין בני עדות המזרח ובעיקר – להיות חברתי.

גבאי מעדיף להזכיר בנאומיו את תפקידי הניהול שמילא בבזק ולא להתמקד בשורשיו, בחברים שגדלו אתו בבתים דלי-יכולת וללא אמצעים. לפעמים נדמה כי הוא מתחרה בציפי לבני על הטיקט המדיני.

צריך להגיע לאורנה מקריית שמונה לא כריבאונד, אלא כמנהיג

קשה לו, לאבי מצפון תל אביב, להתחבר לעם. הצד העממי שלו נדחק. ככל הנראה זהו פועל יוצא של שנים בלב הבוהמה האשכנזית הקרה. קשה לו לחבק, להסתבק בטבעיות, להתחבב על הציבור הרחב, לדבר בגובה העיניים. יש בו משהו שמשדר ריחוק. לא מעט פעמים אמרו עליו שהוא "השתכנז".

זו לא חוכמה להצטלם עם ההוא מ'פלאפל עמר' בקריית שמונה או להתקשר לאורנה פרץ ולנחם אותה אחרי שנתניהו לעג לה. לאנשים האלה הוא צריך להגיע לא כריבאונד, אלא כמנהיג. כמציב אלטרנטיבה. דבר אתם על יוקר המחייה, על כך שאפשר וצריך לשפר את התשתיות ואת החינוך בפריפרייה. אותם לא מעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וגם לא חקירות נתניהו. הם חושבים איך לגמור את החודש או איך לחסוך קצת בצד כדי שיהיה להם מה לתת לילדים כשיתחתנו או כשירצו ללכת למכללה. דבר אליהם בשפה שלהם, במילים פשוטות וברורות, לא חלילה כי הם לא מבינים, אלא כי הם רואים אותך חלק מאותה אליטה מנותקת מעם.

כאבי גבאי הגיע ל'שבתרבות' בחיפה, המראיין הקל עליו בשאלות והקהל החיפאי-אשכנזי המבוגר שישב בקהל מחא לו כפיים והריע לו. הרי הוא נציג מפלגתם. גבאי לא צריך להגיע לחיפה, לתל אביב או להרצליה. הוא צריך להגיע לירוחם, לבית שאן, לקריות ולעפולה. למעוזי הליכוד. לשאוב משם קולות ותמיכה. נכון, לא יהיה קל ולפעמים הוא גם יספוג בוז, אבל יהיו גם כאלו שאפשר יהיה לשכנע. אותם לא מעניין אם ראש הממשלה מושחת, אותם מעניין כאמור מצבם הכלכלי וגבאי חייב להתמקד בזה במערכת הבחירות שלו. בעוד גנץ ויעלון ימשכו לתחום הביטחוני, גבאי חייב לדבר חברתי. לאורלי לוי זה עובד ב-2018, לכחלון זה עבד ב-2015.

גבאי מזכיר את בוז'י הרצוג, זה שהיה בטוח שהוא ינצח את ביבי בבחירות האחרונות. הוא זכה לתמיכה עצומה בערים הגדולות, בקיבוצים, בערים המבוססות, אבל הפסיד בצפון ובדרום. הובס בשכונות. זכור במיוחד הביקור שלו בבית שאן, שם הוא נשא דברים בפני כיכר ריקה מאדם. כבר אז הוא היה צריך להבין שהבחירות אבודות.

כבר כמה חודשים שמוצע לאבי גבאי להתראיין בערוץ 20, לקבל במה, אך הוא מסרב פעם-אחר-פעם. הוא מתראיין אצל כולם, רק לא פה. זה חלק מהסימפטום. במקום להתייצב מול קהל צופים שרובם כנראה לא נמנה עם תומכיו ולנסות לשכנע אותם ולהסביר את עמדותיו, הוא מתחמק ומעדיף ללכת למראיינים נוחים יותר, כאלה שמזוהים באופן מובהק עם השמאל.

מה אפשר לעשות במאה הימים שנותרו עד ההליכה לקלפיות? לשנות דיסקט. המתקפות על נתניהו לא עושות עם גבאי חסד. גם מצביעי ליכוד פוטנציאליים שמאוכזבים מראש הממשלה לא אוהבים את המתקפה חסרת-הפרופורציה נגדו. גם השיח המדיני-ביטחוני לא מעניין את הרוב. גבאי צריך להוביל סדר יום חברתי, להציג אלטרנטיבות לשלטון הנוכחי ולשריין במפלגה דמויות חברתיות, מזרחיות, סוחפות.

ראוי שיפעיל את כל יהבו כדי שבפריימריז של המפלגה שייערכו בחודש הבא יבחרו מנהיגים שלא נחשבים שמאל מובהק ובעלי אג'נדה חברתית. יותר אמילי מואטי ופחות מירב מיכאלי. כן לעמיר פרץ ולשמולי, לא לסתיו שפיר.



אלירן טל
כתב בדסק המדיני של ערוץ 20