אנו מתעסקים בקטנות: אם גנץ יהיה כינור שני או יקבל פגישה נפרדת עם טראמפ ומתעלמים מהסכנה העצומה: חשש להסכמה מצד ארה”ב ו/או ישראל, להקים מדינה פלשתינית.
“מדינה” פלשתינית (בניגוד ל"רשות" הפלשתינית) היא שוות-כח לישראל, צרפת וגרמניה. מותר לה להתחמש באופן מלא — במרחק אופניים מ-19 מתוך 20 הערים הגדולות בארץ, כולל למשל ראשון- לציון, פתח-תקווה, בת-ים, גבעתיים, רעננה, כפר-סבא וגם וירושלים ותל-אביב כמובן.
האם כי קברניטי המדינה לא מודעים לסכנה? מודעים, אך שכנעו את עצמם שניתן בעזרת התנסחות חכמה, להפיג את הסכנה. למשל, להוסיף תנאים. התנסחויות מפולפלות אלה לא יסלקו את הסכנה המהותית. כל תנאי עשוי להתמוסס. כל תנאי עלול לא מנוסח מספיק טוב כדי שיהיה לו שיניים וכל תנאי עלול שלא לאכף. בנוסף, אם "מדינה" קמה כי קיימה תנאים מסויימים, ולמחרת היא מפרה את התנאים (מתחמשת או מזמינה פנימה את איראן), לא ניתן לבטל למפרע את התואר "מדינה". נשאר תקועים לנצח עם ישות חמושה מעל ראשי ילדינו.
ואם נגדיר את המילה "מדינה", בתוך ההסכם, באופן מצומצם (“מפורזת” וכו’)? שאר העולם (האו"ם, התקשורת הבינלאומית, אירופה, מדינות ערב, והשמאל האמריקני) מגדיר "מדינה" כישות חמושה. לכן, לא יעזור שנטמון ראשינו בחול ונחליט שאנו והאמריקנים מגדירים "מדינה" באופן מצומצם. כל גורם מדיני בעולם יתעלם מכל סייגינו.
כיום, אנו סובלים מרקטות ואיומים מצפון ומדרום אך מרכז הארץ בטוח יחסית. אם נסכים להקים "מדינה" שחולשת על מרכז הארץ, ה"איזור הבטוח" יעלם – כל הארץ תהפוך לעוטף עזה- עוטף "פלסטין". הצפון והדרום מאוכלסים בדלילות יחסית. מה יקרה כשנצטרך פתאום למגן 70% מהאוכלוסיה, כתוצאה מתכנית המאה?
על השרים לשכנע את רה"מ שלא נוכל "לקבל", גם בהתנייה, “מדינה” פלשתינית. וגם לא נסיגה. וגם לא הפיכת יישובים חיוניים למובלעות. ישראל יכולה אולי, "לשבח" את התכנית – אבל לא “לקבל”.
ואם טראמפ לא יסכים להחלת ריבונות בתנאים הנ"ל, למשל בגלל התנגשות עם אינטרסים אמריקנים מול מדינות ערב, יש לומר בצער "לא תודה". לא ניתן "לקחת חזרה" הסכמה להקמת ישות חמושה שחולשת על גוש דן ועל ירושלים הבירה. שבענו די מרורים מפרדיגמת הנסיגות. אם נתניהו לא יאמר זאת לטראמפ, מה באמת ההבדל בינו לגנץ? לכן, גם מבחינה פוליטיות זאת הדרך – אך כמובן שהמשך קיומנו הוא העיקר – לא הפוליטיקה.