בספרו רב המכר "קיצור תולדות האנושות", מתאר יובל נח הררי כיצד הצורך לרצות את האחר עבר כחוט השני לאורך דורות רבים. באחד הפרקים הוא מביא כדוגמא כיצד הרצון להוכיח גבריות גרם לאישים דגולים ורציונליים להמיט על עצמם אסון מסיבות אמוציונליות בלבד.
ברצון הזה נזכרתי בזמן שקראתי את הטור של אמרי לוי-סדן מאתר "סרוגים" בעניין ישיבות ההסדר. אמרי, שעזב את החיים הדתיים, מצר על כך כי שירותו הצבאי במסגרת הישיבה היה קצר יחסית לשירותו של חייל ממוצע בישראל והירבה לספר אודות המחיר הנפשי הגבוה שקיצור זה גבה ממנו. לרגע נדמה היה לי שאני קורא את טורו של קצין שהפקיר את חייליו במלחמה, "קשה לי פיזית לעמוד בבתי עלמין ביום הזיכרון", כותב אמרי ומסביר: "אני תמיד חושש שאצטרך לספר על שירותי הצבאי הקצר מדי". אני רוחש כבוד לאדם שרוצה לתת את כל כולו לעם ישראל. אבל קצת פרופורציות לא יזיקו. עוד נדון בכך.
הטור של אמרי כתוב בשפה רהוטה, קולחת ושנונה. אני אוהב את הכתיבה שלו. אבל היא לא חפה מביקורת. במהלך הטור מודה אמרי בפה מלא כי: "הצער שלי על כך שלא השלמתי את שירותי הצבאי נוגעת בעיקרה לרגש הבושה ולזכות ההתקבלות לחברה הישראלית". הרצון לקבל אות הכרה מהאחר, הרצון של מי שחצה את הקווים מחברה מסוימת לאחרת ולקבל את גושפנקת ההשתייכות, הוא לרוב רצון הנובע משיקול רגשי ולא לוגי. זה בסדר גמור לרצות להשתייך למסגרת חברתית חדשה אך לא בכל מחיר.
מה מלמד המדרש על משה רבנו והיאור?
במדרש רבה על ספר שמות ישנו מדרש יפה על כך הקב"ה מבקש ממשה רבנו להפוך את ימת הנילוס לדם והאחרון מסרב. ולמה? "יש אדם שותה מן הבאר משליך אבן לתוכה?". משה התכוון לכך שבינקותו מי היאור הגנו עליו כאשר היה בתיבת גומא ולכן אין לו את החוצפה המוסרית להטיל דופי ביאור. הקב"ה קיבל דבריו והמטלה עברה לאהרון. והמסר הוא ברור, גם אם עברת צד בחיים, שינית עמדה, החלפת תפיסה – אל תשליך רפש לבית הגידול שלך, אל תקרא למפלתו רק כדי לרצות את הצד אליו עברת. הסיפור הזה של המדרש הזה הוא אחד המופלאים בעיני ומחדד את עומק המוסר היהודי. וגם מעביר מסר ברור: גם אם המקום בו חונכת הוא בצד השני של מפת חייך – אל תיידה לעברו אבנים.
ולעניינו, נער הייתי וגם זקנתי ולא אחת שמעתי את הטיעון שנשחק עד דק נגד קיצור השירות הצבאי של ישיבות ההסדר. שלא תהיה אי הבנה, אנשים מהסוג של אמרי הם מלח הארץ. הם הבסיס לחוסן הפיזי, הנפשי והמוסרי של מדינת ישראל. אמרי מבהיר כי תפיסת עולמו מושתתת לחלוטין על עולם היהדות והציונות והוא חש כי מסגרת ה"הסדר" מנעה ממנו את הזכות להקריב את עצמו למען העם והמולדת. "רציתי למות, או לכל הפחות את האפשרות למות, כדי להיות זכאי לחיות כאן, בתוך האתוס הישראלי בארץ הזו", כותב אמרי, אשרי העם שאלו בניו. אמרי הוא חלק מאבני הבסיס עליהם בנויה הפירמידה כולה.
אפשר מותר ורצוי להעביר ביקורת על כל תפיסה, רעיון, מסגרת או ארגון. אבל יש לעשות זאת בטוב טעם. למען הגילוי הנאות ולמען הידע הכללי כותב שורות אלו שירת בישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים. עברתי את המסלול הדתי לאומי "לפי הספר". בית ספר ממלכתי דתי, ישיבה תיכונית, ישיבת הסדר. הטיעונים בעד או נגד שירות מקוצר כבר העלו אבק, אבל תמיד יהיה מי שיוציא אותם מן הנפטלין.
אני רוצה לספר סיפור אישי. בשיעור ה' אני זוכר שחבר'ה דנו בסוגיה הזו בחדר האוכל של הישיבה. סקר קצר נערך בין הסועדים את ליבם על ידי כמה חברים מהשיעור – האם מן הראוי היה לעשות שירות מקוצר. בין השניצל לפירה עסקנו בשאלה המורכבת הזו ורוב הדעות נטו דווקא נגד הקיצור. אנשים לא הבינו באמת מדוע חייל רגיל מחויב לשרת 3 שנים ורק לנו עומדת הפריבילגיה הלא ברורה הזו של שירות מקוצר. ממרום שנותיי הבנתי. מי שיאמר שאין למסגרת בישיבה השפעה על חייו לא רואה את כל התמונה. השהות בישיבה גם במחיר של שירות מקוצר היא קריטית לבניית חיים מבוססי יהדות ואמונה. מעולם לא נמניתי על "הדוסים" בשיעור. ציציותיי לא התבדרו ברוח של שכונת מצפה נבו שם שכנה ישיבת "ברכת משה". אבל את הרוח החיה ספגתי גם ספגתי גם אם לא הייתי מודע לכך באותה העת.
20 שנה אחרי הישיבה אני יכול לומר בוודאות שהלימודים והשהות בשיבה הם ברי השפעה לשנים. אפרים קישון הסביר פעם באחד מטוריו הדגולים כי אם ניקח את מלכת היופי ונסרוק אותה במיקרוסקופ, נראה דבר מפחיד, נראה הרים וגבעות, סדקים וחתכים. אבל כאשר אנו מסתכלים על התמונה כולה, לא במיקרוסקופ דווקני, אנו רואים משהו אחר לחלוטין.
ישיבות ההסדר הן "מלכות היופי" של החברה הישראלית. בחורים לפני גיוס מקריבים ונותנים עוד שנתיים מחייהם בכדי לתת לעצמם בסיס של אמונה ויהדות. עוגן רוחני שייתן להם תמיכה בהקמת משפחה בישראל על אדני התורה והקדושה. ברי, כי אם נסרוק במיקרוסקופ את הישיבות תמיד נמצא פגם כלשהו ולא רק בישיבות, הדבר נכון לכל מסגרת באשר היא ולכל אדם. אבל לא בוחנים מסגרת רוחנית עם היסטוריה ענפה כל כך באופן כזה.
האם השמאל מסתכל אחרת על הציונות הדתית כאשר מדובר בשירות מלא?
אחת הטענות שהפתיעו אותי הייתה הרמיזה כי שירות מלא יחבר גם את הרחוקים מאיתנו ואולי ימנע התנתקות נוספת. סירייסלי אמרי? עוד שנה וחצי של שירות צבאי במסגרת ההסדר ישנה את דעתו של השמאל? מוזר לשמוע טענה כזו דווקא בימים שהמכינות הקדם צבאיות נסקלות באבנים בידי אביגדור ליברמן והתקשורת. והמכינות הללו כידוע מנווטות את תלמידיהם לשירות צבאי, קרבי מלא ואף מעבר לכך, הנערים הלומדים בהן מכווני יעד אל קצונה קרבית. שום דבר מכל זה לא עמד למכינה הזו בשנים האחרונות מול התקשורת הישראלית שראשיה אנשי שמאל מונעי שנאה לציבור הדתי לאומי. לא צבא של 3 שנים, לא הקצינים הבכירים שיצאו מהמכינות. לא רועי קליין ז"ל, לא אוריאל ואלירז פרץ ז״ל ולא דרור וינברג ז״ל האגדי שיש מי שצפה לו להגיע עד הכס הנכסף של הרמטכ"לות. כנס לרשתות החברתיות ותראה את עוצמת השנאה שיש לשמאל נגד המכינות ואל תטעה, הרבנים ואמרותיהם, גם אם הם שנויים במחלוקת הם רק תירוץ. מי שנובר באלפי קלטות ומנסה למצוא בדל של אמירה מארכיון ישן נושן רק בכדי להכפיש את המכינות, שום שירות צבאי כזה או אחר לא ירשים אותו. לעיתים נדמה כי למרות שעזבת את העולם הדתי, לא הכרת עדיין את הרבדים העמוקים המרכיבים את נימי נפשה של התקשורת הישראלית וזרועותיה אשר מורכבת ברובה מהציבור החילוני.
לא אשכח עד היום את טורו היהיר של יאיר לפיד אחרי ההתנתקות. כך כתב לפיד באוקטובר 2006: "מדוע היה דחוף וחשוב כל כך למדינת ישראל להתפנות מעזה? בפרספקטיבה של שנה אחת ומלחמה אחת אחרי, אני רוצה להציע תיאוריה: זה לא היה למרות המתנחלים, אלא בגללם" .הוא הסביר כי: "לאמיתו של דבר איש לא רצה להתנתק מהם, אלא רק ללמדם שיעור בצניעות, ואולי גם בדמוקרטיה". הבנת את זה אמרי? יאיר ביטא במקלדתו את רחשי ליבו של המחנה ממנו הוא בא. לפיד עשוי מהד.נ.א של החלק הזה בעם שהדבר האחרון שירשים אותו הוא שירות צבאי מלא. הם תמיד ירצו לראות את ישיבות ההסדר וגם את המכינות נעלמות מחיינו עם או בלי שירות צבאי מלא או קצר. גם אם כל לומדי ישיבות ההסדר יהיו טייסים – זה לא מה שיבנה כאן סולידריות.
האם לבוגרי ישיבות הההסדר אמור להיות קשה לעמוד ביום הזיכרון?
וכמה מילים על פרופורציות. כתבת כי: "קשה לי פיזית לעמוד בבתי עלמין ביום הזיכרון", זאת בשל "שירותי הצבאי הקצר מדי".אל דאגה, אתה יכול לעמוד שם בגב זקוף. בבתי העלמין של צה"ל קבורים לא מעט מבני ישיבות ההסדר אשר מסרו את נפשם להגנת המדינה. הרב שלי בשיעור א', הרב חיים סבתו, מספר בספרו "תיאום כוונות" אודות מלחמת יום הכיפורים. הוא היה באותה העת טנקיסט צעיר, תלמיד ישיבת הסדר שלחם בקרבות הבלימה הראשונים ברמת הגולן. קרבות קשים, הוא איבד את חברו הטוב במלחמה וחברים נוספים. זוהי רק דוגמא קטנה על קצה המזלג. הרי רק באפריל האחרון הוחזרה גופתו של זכריה באומל ז"ל. הוא היה בישיבה עת פרצה מלחמת לבנון הראשונה, לחם בקרב סולטאן יעקוב העקוב מדם ומקום קבורתו לא נודע במשך שנים רבות.
ישיבות ההסדר גם במסגרת הנוכחית הן נכס צאן ברזל לצבא, רוב הלומדים בהם משרתים ביחידות קרביות, מקריבים את עצמם למען המדינה ולא בקלישאה. כתבת כי: "לא פותרים את המשוואה המוסרית שיש בה רק נעלם אחד: יש כאלו שמשרתים באופן מלא ואלו שלא". אני לא בא לפתור שום משוואה מוסרית. רק מבקש טיפת יראת כבוד בפני המוסד האדיר הזה שבניו נפלו על הגנת המולדת.
ומילה אחרונה על שירות צבאי. אני מבין שמי שחוצה את הקווים אל ציבור אחר מרגיש כי מוטלת עליו חובת ההוכחה. אבל הבט שם, האם שם אין שם כפל מוסר? האם הם האידאה המוסרית עלי אדמות? הלא אהוד אולמרט היה בשירותו הצבאי כתב "במחנה", זה לא הפריע לבוחרים לתת לו את קולם לראשות הממשלה, לנהל את מלחמת לבנון השנייה, להפציץ את הכור בסוריה.. אנחנו מדברים על אדם בעל ניסיון צבאי מפואר של עיתון צה"לי.. השמאל תמך בו ללא רבב. אלו האנשים שכלפיהם מרגישים רפיסות מוסרית? … אז נכון שאין מתקנים עוולה בעוולה. אבל לפעמים כדאי גם ללמוד קצת מהם. אנו לא חייבים להלקות את עצמנו יומם וליל. לישיבות ההסדר היסטוריה מפוארת רוחנית וגשמית והם הטביעו חותם של ממש בצבא ההגנה לישראל.