עם סיום תשעה באב, מגיעה לסופה גם תקופת 'בין המיצרים' – התקופה המיוחדת בשנה שעם ישראל מקדיש לאבל על חורבן בית המקדש – ומתחילה תקופה של נחמה המגיעה עד ראש השנה, בה אנו קוראים בהפטרות של פרשיות השבוע פסוקי נחמה מהנביאים.
לתקופה הזאת קוראים 'שבעא דנחמתא', על שם שבע ההפטרות מספר ישעיה המרכיבות את התקופה העוסקת בנחמה, ומגיעות כאמור אחרי תקופת האבילות, בהן קראנו שלוש הפטרות העוסקות בחורבן ובתוכחה ונקראות 'תלתא דפורענותא'.
ההפטרה הראשונה מפרק מ' מישעיה, אותה נקרא בשבת הקרובה בבית הכנסת, מתחילה ב"נחמו נחמו עמי, יאמר אלוקיכם". הנביא מדבר על הגאולה העתידה ומנחם את 'ירושלים', המובאת כביטוי לעם ישראל בכללו, ואומר לה כי "נרצה עוונה", כלומר העוון והחטא הסתיים, והגלות תמה.
אגב, השבת עצמה זוכה לשם מיוחד על שם ההפטרה, ונקראת 'שבת נחמו'.
כמוה שאר ההפטרות הבאות, בהפטרה שלאחריה יש משל שמעניין לציין: הנביא מביא מעין דו-שיח בין ציון (שוב כביטוי לעם ישראל בכללו) לאלוקים, כשציון אומרת בכאב "עזבני ד', וד' שכחני", והנביא מיד משיב "התשכח אישה עוּלָהּ (תינוק, מלשון עולל)? מרחם בן בטנה?" – כמו שאין אפשרות שתשכח אישה את ילדה הקטן, כך אין אפשרות שישכח אלוקים את עם ישראל. הנביא מוסיף עוד כי גם אם ייתכן שזה יקרה "גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך". שאר ההפטרה ממשיכה לעסוק בפסוקי נחמה והגאולה העתידה.
אירוע נוסף שיש בתקופה הזאת זה 'ט"ו באב'.
על היום הזה אומר רבן שמעון בן גמליאל במשנה: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים", למה? מה מיוחד בו?
התלמוד מביא שבעה טעמים לשמחה ביום הזה:
א. "הותרו השבטים לבוא זה בזה" – בתחילת כניסת עם ישראל לארץ ישראל, כל שבט צווה להתחתן עם בת השבט שלו דווקא, עד היום הזה, בו הותר להתחתן עם שבטים אחרים.
ב. "הותר שבט בנימין לבוא בקהל" – אחרי מעשה 'פילגש בגבעה', נשבעו בני ישראל שלא להתחתן עם שבט בנימין, וביום זה מצאו דרך שלא לעבור על השבועה, ועדיין שבט בנימין יוכל להתקיים.
ג. "יום שבו כלו מתי מדבר" – אחרי חטא המרגלים, נגזר על כל הבוגרים באותו הדור למות במדבר ולא להיכנס לארץ. בשנת הארבעים לפני כניסתם לארץ, היום בו הפסיק המוות היה ביום הזה – ט"ו באב.
ד. היתר עליה לבית המקדש – בימי בית המקדש הראשון, בעת פיצול הממלכה בישראל לממלכת ישראל וממלכת יהודה, המלך ירבעם העמיד שומרים שלא יעלו ישראל לבית המקדש במועדים. לאחר שנים, ביום הזה ביטל הושע בן אלה את אותם השומרים ויכלו ישראל לעלות לבית המקדש.
ה. הרוגי ביתר ניתנו לקבורה – העיר ביתר, עיר גדולה בישראל אחרי חורבן בית המקדש השני, הייתה סמל ונס למרד ברומאים. המרד הגדול של 'בר כוכבא' שהצליח לתת שלטון ישראלי שנתיים וחצי, הסתיים בהרג הצבא הישראלי דאז וחורבן העיר, ואדריאנוס, השליט הרומאי, הוסיף חטא על פשע ולא נתן להרוגים להיקבר, עד היום הזה, ט"ו באב.
אגב, ברכת "הטוב והמטיב" בברכת המזון, נתקנה על הבאתם של אותם הרוגים לקבורה. ניתן לראות בזה את היחס והמקום שנתנו חכמים לנושאי אותו מרד, גם תקופה אחרי שנגמר.
ו. סיימו את כריתת העצים למערכה – לבית המקדש היו דרושים עצים למזבח, והיו כורתים את העצים עד ליום ט"ו באב, שמאז השמש נחלשת והעצים מתחילים להיות לחים ופחות טובים לשריפה.
ז. בדומה לסיבה הקודמת המתייחסת לתקופת הקיץ, גם הסיבה השביעית והאחרונה: הימים מתחילים להתקצר והלילות להתארך. כיון שביום אדם עסוק בפרנסתו ואינו יכול ללמוד, הלילה מוקדש יותר ללימוד התורה. וביום הזה כאמור הלילות מתארכים, ולימוד התורה גדל.
אם נוכל לסכם את הסיבות בכמה כללים, אנו רואים שביום ט"ו באב התגברה האחדות בעם ישראל, יום של חיים ועלייה לבית המקדש, תקווה לעתיד וריבוי בלימוד התורה.