עברנו שנה בה מערכות הבחירות החוזרות ונשנות לא הטיבו עם החברה הישראלית. עם הקרעים החברתיים בתוכנו נכנסו לתקופת הקורונה, כשבמקביל מתנהלים מגעים להקמת ממשלה חדשה. תקופה בה האויב והרע אינו נראה אך הוא משתלט עלינו, משנה את שגרת חיינו, מחלחל כמעט לכל פעולה יומיומית.
כל שבוע חדש לא מזכיר את זה שלפניו, ועובר משל היה נצח. מי בכלל זוכר? אבל ממסעות חקר אפידמיולוגי על חולה X שביקר בסופר וברכבת, אי אז, עברנו לדבר על סטטיסטיקות ומספרים. בתקופה האחרונה החלה התמונה להתבהר – ופתאום מצאנו שהכותרות בכלי התקשורת מתמקדות באתגרן של שתי קבוצות בחברה הישראלית.
לאט, לאט התחילו לספר לנו על תל אביביים שניצלו את השבת השמשית לצאת לאוויר הפתוח בחוף הים. על בתי כנסת פתוחים, חתונות והלוויות המוניות בריכוזים חרדיים ועל סגר בבני ברק וגם על ציבור שאינו נשמע להנחיות משרד הבריאות. לעיתים הכותרות הללו הזכירו לחלקנו ימים אפלים.
ההתמודדות של החברה החרדית עם אתגרי הקורונה שונים לאין שיעור מההתמודדות של הציבור הרחב. הקהילתיות שמצילה אותם באתגרי החיים הפילה עליהם את הקורונה באופן בה אף חברה אחרת לא התמודדה. וזאת התורה אשר שם משה' – זכה, נעשית לו סם חיים, לא זכה – סם המוות'.
אינני מגיעה מהקהילה החרדית ואיני שותפה לתפיסת העולם הדתית, החברתית והרוחנית שלה. עם זאת ברור לי שגם קהילה זו היא חלק משמעותי מתוך החברה הישראלית. האויב החמקמק והלא נראה בימי הקורנה לבש מלבושים של החברה החרדית, ועל זה אני בוכייה. לפתע נעלמה לנו הסולידריות וההבנה שחברה זו אינה עשויה מקשה אחת. גם היא מחולקת לרבדים, למורכבויות, לקבוצות, קבוצות בה לכל חלק יש גוון אחר.
זו חברה בעלת שוליים רחבים שאינם נוטים לקבל את עמדת המנהיגות. קבוצת שוליים אותה ועליה הציבור הרחב שומע, ומקיש על הכלל. צעירים חרדים יצאו לאחרונה באתר החרדי "כיכר השבת" בסרטון ובו קולאג' של אלפי צעירים חרדים שמצהירים: "חרדים לבריאות, שומרים על ההנחיות", מיזם מקסים שבא לעצור את ההסתה המסוכנת על הציבור החרדי. אילו קולות שגם אנחנו, החברה הישראלית צריכים לשמוע.
הווירוס אינו מבחין בין הזהויות של החברה הישראלית. לכן הגיע הזמן שאנחנו נאחה את הקרעים שבתוכנו כי הקורונה תיעלם ואנחנו נמשיך לחיות כאן ביחד. התמונות שהגיעו לפני כניסת השבת בבני ברק, בהן נראו תושבי העיר הנצורה מחלקים מאכלים ושתיה לאנשי כוחות הביטחון, מסמנות לנו שישנה שעדיין יש תקווה.