נכון לכתיבת שורות אלה, נתניהו עושה נוק אאוט לגנץ. יו"ר הליכוד מוביל כבר יותר מחודש את סדר היום התקשורתי/ציבורי, חורך את השטח בעשרות כנסים ברחבי הארץ, מנהל קמפיין נכון ומוצלח יותר מקודמיו והשבוע, בפעם הראשונה מזה תקופה ארוכה, הליכוד חזר להוביל בכמה מהסקרים.
בצד השני ניצב בני גנץ. כמו לבקן בחודש אוגוסט, משתדלים יועציו לחשוף אותו לתקשורת במינונים מאוד נמוכים. חוששים מפליטות פה מביכות שלו, מגמגומים ומתשובות שמוגדרות "פיגוע תקשורתי". יותר ויותר אנשים רציונליים שואלים את עצמם: האם האדם הזה כשיר וראוי להיות כאן ראש ממשלה? האם הוא קורץ מחומרים של מנהיג? האם בשם השנאה לנתניהו נפקיר את המדינה בידיו של אדם שעוד לא בשל לתפקיד העצום הזה?
הניסיונות של הקמפיינרים בכחול לבן להסית את תשומת הלב לתחילת משפטו של נתניהו בחודש הבא – כשלו. תיקי נתניהו כבר לא מעניינים אף אחד. הם החדשות של אתמול, של מערכת הבחירות הראשונה גג השנייה. נתניהו מצידו מצליח להעביר את עננת השחיתות וחוסר תום הלב מהמגרש הביתי שלו היישר מעל לראשיהם של גנץ עם המימד החמישי ואשכנזי עם שיחותיו החשאיות עם מנדלבליט שנותרות, עשר שנים אחרי פרשת הרפז, תחת צו איסור פרסום מטריד ולא מובן.
פתאום גם מצביעי כחול לבן, אלה שחשבו שאנשי הקוקפיט מביאים אתם פוליטיקה אחרת, מבינים שהחמאה מרוחה על הראשים של כולם, גם של רמטכ"לים לשעבר שמנסים להצטייר כ"מיסטר קלין". זה יכול לייאש את מצביעי גנץ ואולי גם להשאיר אותם בשבוע הבא בבתים.
סיבה נוספת לייאוש בשמאל היא היעדר האלטרנטיבה. נתניהו מדליק את הבייס הימני כשהוא מספר להם שיעד 61 המנדטים קרוב מתמיד. ומה יש לשמאל למכור לציבור שלו? הרי ללא תמיכת הרשימה הערבית המשותפת אין שום סיכוי לגנץ להרכיב ממשלה. גם הדיבורים על אחדות כבר לא נתפסים כאמינים. פעמיים זה לא הלך, אז למה הפעם כן?
אבל רגע, אל תמהרו להכתיר את הליכוד כמנצחים של הבחירות האלה. גם הסקרים מתקשים לנבא את שיעור ההצבעה, ואין אחד שיכול לפצח את השאלה – איזה גוש יצליח לנצח את האדישות והייאוש? בינתיים גם בליכוד יש מירמור פנימי על תקציבים שחסרים, על ישראל כץ יו"ר מטה הבחירות, שמתנהל לדעת לא מעט בכירים במפלגה בצורה שגוייה, וכמובן החשש שגם הפעם מצביעי הימין לא יתאמצו לנהור בהמוניהם לקלפיות.
נתניהו מצידו פונה לכל המגזרים ולכל הקהלים, אפילו לערבים, מפזר הבטחות לכל עבר ושומר על רלוונטיות. הוא בוער, בזמן שגנץ סופר את הימים עד שהסיוט הזה ייגמר. האחד בשיאו, השני במגמת צלילה.
אל תתפלאו אם ליברמן הפעם באמת יכריע, ולדעתי הוא יותר קרוב לחזור הביתה לימין, בתנאים שלו ואחרי שנתניהו יצהיר שהוא מוותר סופית על חסינות.
אני מאמין שגם אופציית האחדות תעלה שוב, והפעם בכחול לבן יהיו חייבים לתת דרור לכל פתרון יצירתי, אחרת נתראה בסבב הרביעי בספטמבר, ואז הציבור עשוי להעניש בקלפיות את כולם ובצדק.