אחרי אלפיים שנות גלות, הרעיון של המדינה הריבונית עדיין חדש לנו. מאז החלוקה הראשונה של הארץ ב-1922, אנחנו מציירים יותר מדי קווים על מפת ארצנו הקטנטונת ולעתים מתבלבלים מה שייך לנו כבר, ומה עדיין לא. לכן חשוב שנושא הריבונות חזר למרכז השיח הציבורי. אבל יחד עם השאלות של השליטה בשטח, אנחנו צריכים להחליט על מרכיב חשוב לא פחות של הריבונות – איך אנחנו שולטים בעצמנו. ומי שולט בנו.
ישראל מוגדרת כמדינה דמוקרטית, בה העם אמור לשלוח את נציגיו לבית המחוקקים (הכנסת) אשר מחבריה יורכב השלטון המבצע (הממשלה). שני זרועות השלטון האלה צריכים לקבל את כל ההחלטות איך המדינה תתפקד. אבל בשנה האחרונה ראינו בבירור איך בפועל יכולת ההחלטה שלהם נלקחה מהם במידה רבה, ולמעשה נחטפה על ידי שכבת הפקידות בשרות המדינה. ואם היכולת לשלוט נלקחה מנבחרנו – זה אומר שהיא נלקחה מאתנו, אזרחי המדינה. כן, אם לא שמתם לב, העם – שאמור להיות הריבון – כבר מזמן לא בעניינים.
וזה לא רק במערכת המשפט, שבגלוי מתנהגת כזרוע השלטון העצמאי ולא כפוף לבית המחוקקים ולממשלה ואף מנסה לכפות את עצמה עליהם. זה מגיע לפרטים הכי קטנים בתפקוד הבירוקרטיה – כמו במשך התגובה שלהם לפניות האזרח, אם בכלל, ובחוסר שקיפות מוחלט בקבלת החלטות בתוך המערכת. הבירוקרטיה לא נותנת לבקר אותה, לא ששה לשנות ולתקן את מה שכבר התגלה, והכי לא אוהבת לתת דין וחשבון לגופי הביקורת החיצונית. וזאת לא העצמאות של המערכת – זו קריאת תיגר ליסודותיה של הדמוקרטיה והריבונות. לא במקרה קוראים לזה "מדינה בתוך מדינה".
ברור שלא כל המערכת מתנהגת כך. אבל מספיק שבכמה צמתים מרכזיים ההחלטות לא יזרמו כפי שמתוכנן, נקבל – נכון, כמו בדרכים – תאונות ופקקים. ובדיוק כמו בכביש, "התאונות" בתוך הבירוקרטיה עולות לנו בזמן, בעצבים ובכסף. בהרבה כסף ציבורי – הכסף שלנו. וכאן עוד יותר בולט חוסר השקיפות שכבר הזכרנו. הבירוקרטיה מאוד לא רוצה שהציבור יידע מה קורה בפנים. אפילו על תנאיי השכר של אותם משרתי הציבור, שאנחנו – הציבור – משלמים כל חודש במיסים. ורשימת השאלות שאנחנו, הציבור, לא שואלים את מי שאמור לשרת אותנו, רק מתארכת כל הזמן.
לכן כשנגיע להישג ההיסטורי של החלת הריבונות על חלקים נוספים של ארצנו, שנגזלו מאתנו ברצף של חלוקת הארץ ובמלחמות שנכפו עלינו, לא נוכל לממש אותה בגלל אותם מחסומים ומפגעים בירוקרטיים. לא נוכל לסלול כבישים ולהקטין את הפקקים, לא נוכל לבנות את הבתים ולהוריד את מחירי הדיור, לא נייצר מקומות עבודה חדשים ולא נכשיר את אנשי המקצוע החסרים לנו היום. לא נוכל לקלוט עליות חדשות. בקיצור – לא נוכל לממש את החזון הציוני.
והכל בגלל המשקולת שקשורה לנו לרגליים, בדמותה של הבירוקרטיה המוגזמת שלנו. שלא רוצה לשרת את הציבור, אלא לנהל אותו. במקום שזה יעשו בדרך הדמוקרטית נבחרי הציבור. כן, זו משקולת על הרגליים, אבל אם לא נבין את חומרת המצב, היא תהפוך למשקולת על הצוואר. ואם לא נחזיר את השלטון לריבון – לעם – ולא נתקן את הנזקים לדמוקרטיה שכבר נגרמו לה כתוצאה מהאקטיביזם הבירוקרטי – לא נהנה מהמהלך ההיסטורי של החלת הריבונות בארצנו. ולא נתקדם לשלב הבא במימוש הפוטנציאל הלאומי שלנו. הריבונות האמיתית – היא קודם כל שנשלוט בעצמנו בגורל שלנו.