רוב האימהות מכירות את הסטואציה המתסכלת הבאה:
את נכנסת לחדר של הבת שלך וחצי מהארון (לפחות) מנסה להידמות לפסל סביבתי מסוגנן, או חיה בעלת זרועות הנוזלת ממדפי הארון לרצפת החדר ונעליים בכניסה לחדר או בסלון.
את תופסת את ראשך בשתי ידייך ונושמת נשימות עמוקות.
כשלפתע נשמעת היבבה הלא חיננית הבאה: אוף אין לי מה ללבוש!!!
מה יהיה?
איך זה קורה שאנשים מוקפים במאות חפצים, ובסוף נשארים בתחושת חיסרון וריקנות?
מבחינה אבולוציונית בני אדם יכולים להתמודד עם כמות פריטים נמוכה בהרבה ממה שיש ברשותם כיום. בעבר כמות הפריטים לאדם נעה בממוצע סביב 150 פריטים אותם ניתן היה לארוז בקלות ולהעבירם ממקום למקום. כשהאדם היה בטבעו יצור נודד, בכל מעבר הוא היה בורר את החפצים המיותרים, מחלק אותם וממשיך לדרכו עם המספר המינימלי שיאפשר לו נוחות וביטחון. מטרתם של החפצים היא לשרת אותנו ולהקנות לנו תחושת סיפוק וביטחון, תחושת היכרות ושאנחנו אהובים. לא פחות מכך!
כיום נראה שאנחנו משועבדים לחפצים. עם כמות קניות מטורפת בכל סוף עונה, ביום הרווקים הסיני ובבלאק פריידיי והסייבר מנאדיי. החרדה מפני תחושת חיסרון אינה שוכחת או נרגעת. אגרנות והתמכרות לקניות כבר אינם נחלת מתי מספר והם נוגסים ומפלסים את דרכם לנורמה.
אם כך, אין זה מפתיע שרובנו מתמודדים עם קושי לארגון ולסדר, כי תחת עומס חפצים שכזה גם אדם בוגר ויעיל יכול לכרוע, כל שכן, ילד או ילדה ממוצעים עם או בלי הפרעת קשב כזו או אחרת.
אז איך אפשר לגרום לילדינו להיות מסודרים יותר? להעריך יותר את החפצים שברשותם ואפילו להודות להם?
מארי קונדו, מייסדת שיטת קון מארי לסידור הבית מציגה שיטה מהפכנית לצמצום הפריטים אשר ברשותנו- להיפטר מהבלאגן בבית ומהבלאגן בראש. השיטה מבוססת על 2 מהלכים עיקריים:
1. ערימת כל החפצים מאותה הקטגוריה במרוכז.
2. נגיעה בכל חפץ בניסיון למצוא מענה לשאלה: האם הוא מעורר בי שמחה? כל מה שלא מעורר בי שמחה יועבר אחר כבוד לתרומה- כבר אין צורך בו ואני מודה לו על השירות שעשה עבורי, על השמחה שהוליד בי כאשר רכשתי אותו, על הרגעים היפים שחוויתי… ומשחררת- את מה שהייתי ואת מה שבפנטזיה חשבתי שאהיה, ואת מה שכבר לא אהיה.
והמסר ברור- חיו את חייכם בשמחה כאן ועכשיו, מבלי לדאוג לעתיד ומבלי להיאחז בעבר. קדשו את הרגע והודו על הקיים. שיטת הבורר הזאת עוזרת לחזק את הביטחון והאמונה בה' יתברך המספק צרכינו בכל רגע ורגע, בכדי לשמוח במה שיש עכשיו. ברגע שיש פחות חפצים, החפצים שנותרו
מעוררים ומחיים שמחה בליבנו, מתעוררת תחושת שפע וניקיון בנפש. שפע הוא מצב מדויק בו האדם יכול להכיל בדיוק את מה שיש- לא חסר לי ואין לי יותר מדי. הרבה לפני מארי קונדו טען בעצותיו נחמן מברסלב על מעלת ההתחדשות ועל הנזק, הכובד והעצבות שהשפע הרב והמיותר גורם לנפש.
אז בפעם הבאה שאוריד את הנעליים אודה להם על העבודה הטובה שעשו עבורי היום. כן! כן! בדיוק כך. עלינו להגיע למצב בו נתאמן ברמה היומיומית על הכרת הטוב גם על הקטן והברור מאליו.