לפעמים אני תוהה מה היה קורה לו דוד בן גוריון היה ראש הממשלה בימינו, ואם במקרה היה משתייך למחנה הלאומי ולא למפא"י המאותרגת.
העיתונאים החוקרים לא אוהבים את בן גוריון. הוא לא נחמד, ממעט להתראיין. אז הם פוצחים בשורת תחקירים עליו ומגלים לא מעט פרטים מביכים, יש שיגידו אפילו פליליים.
המשטרה והפרקליטות מושפעות מסדר היום התקשורתי ומחליטות לפתוח נגדו בשורה של חקירות:
תיק 1000: על החלטתו לפתוח באש על ספינת "אלטלנה". החלטה מעוררת מחלוקת שהביאה למותם המיותר של 16 לוחמי אצ"ל, 3 חיילי צה"ל ועשרות פצועים. מעניין מה ועדת חקירה (ובמקרה הזה כמובן לא קמה שום ועדה) הייתה קובעת על החלטת הזקן שיכלה בנקל להתפתח למלחמת אחים אלמלא המנהיגות שגילה מנחם בגין שנצר את האש של אנשי האצ"ל.
תיק 2000: מי מימן את קניית מאות מספריו של בן גוריון מחנות "בלקוול" באוקספורד, אנגליה? רמז: הרכישות היקרות לא מומנו מכיסו של ראש הממשלה, כפי שניתן היה לצפות. מיליונרים יהודים שילמו ומימנו, בהם הבעלים של "מרקס אנד ספנסר". לעיתים המוסדות הציוניים נאלצו לשאת בעול תשלום הספרים תחת מכבסת המילים "ספרות מקצועית". כן, ברור.
תיק 3000: בן גוריון, כיו"ר ההסתדרות, דאג למחוק חובות של בכירים במגזר הציבורי, בהם חובות כספיים שהוא עצמו צבר. חלק מההלוואות שלקח מבנק הפועלים הוא לא החזיר.
לפני שתצלבו אותי, בואו נבהיר: בן גוריון הוא מנהיג דגול ורב זכויות. בזכות התעקשותו קמה כאן מדינה יהודית. הוא לא הקשיב לאיומים של מזכיר המדינה האמריקני, ג'נרל מרשל, שטען שההחלטה הזאת תביא שואה על היהודים בפלסטינה. גם חבריו של בן גוריון למפלגה ולא מעט מפקדים בכירים הצטרפו לדעה שיש לדחות למועד לא ידוע את ההכרזה על קום המדינה. בן גוריון החליט ללכת נגד הקו של הממשל האמריקני ובזכות ההתעקשות הזאת אנחנו חוגגים בקרוב 72 שנות עצמאות. אם במקרה נזכרתם בעמידה האיתנה של נתניהו מול אובמה והסכם המעצמות עם איראן אז גם פה ההשוואה במקומה. אלמלא נתניהו, שיצא נגד המנהיג של הידידה הטובה ביותר שלנו איראן הייתה כיום גרעינית.
מה בעצם אני רוצה לומר? שלו בן גוריון היה מנהיג את המדינה כיום כנראה היה לו הרבה יותר קשה לקבל החלטות וליישמן, ולקצור שורה של הישגים.
כשהתקשורת נושפת בעורפך, יועצים משפטיים בוחנים כל צעד ושעל שלך, המושג "ועדת חקירה" מרחף באוויר מעל כל החלטה שהקודקודים צריכים לקבל הרבה יותר קשה לנהל מדינה, בטח מורכבת ובעייתית כמו ישראל.
בן גוריון, לו היה מנהיג את ישראל במאה ה 21, היה מחזיר את המפתחות מהר מאוד ואם לא מיוזמתו אז היועמ"ש וקבוצת החוקרים היו דואגים שיעשה זאת קודם.
בגלל זה צריך חוק חסינות, או חוק צרפתי, ובגלל זה צריך להוריד את עודף הביקורת והמשפטיזציה מהמגזר הציבורי ופשוט לתת לראש הממשלה לעשות את מה שהוא צריך לעשות – לנהל את המדינה ולהוביל אותה להישגים. הפיקוח עליו חשוב, אבל תודו שפיקוח יתר כבר הפך לרעה חולה.
יש מקום להשוות בין בן גוריון לנתניהו. שניהם מנהיגים בחסד, כאלו שפעלו (נתניהו עדיין פועל) קודם כל לטובת פיתוח ושגשוג המדינה מתוך מניעים טהורים של ציונות ואהבת המולדת. לא תמיד הם זכו לפופולריות, ויכול להיות שהם גם טעו לא פעם בדרך, אבל רשימת ההישגים של שניהם גוברת על רשימת הטעויות והכשלים.
את בן גוריון אהבו (רובם) עוד כשכיהן בתפקידו. ככה זה כשהתקשורת ידעה על מגרעותיו אבל לא דיווחה, כי טובת המדינה קודמת, ובמשטרה ובפרקליטות היו אז עסוקים במשימות חשובות יותר. קשה להאמין שנתניהו,על אף המציאות המורכבת ועוינת אותו כל כך, הצליח לשבור השבוע את שיאו של ראש הממשלה הראשון, בן גוריון. הרי אז אפשר היה לנהל כאן מדינה. כיום, אפילו קואליציה יציבה קשה להקים פה. על אחת כמה וכמה לשרוד ורחמנא ליצלן אפילו להצליח בתפקיד ראש הממשלה הפכה למשימה הרבה יותר קשה ויש שיטענו: כמעט בלתי אפשרית.