התגובה הראשונה של חברי המתיישבים, אלו שהגנו בגופם ובדמם על נכסי צאן ברזל של המולדת, הייתה שתוכנית המאה תוביל בסופו של דבר למדינה פלשתינית. אחד הדברים שהכי מצערים אותי בשיחה עם חברים שאני מעריך הוא ההתעלמות ממציאות שנוצרה בשטח שבין השאר אחראיות לו מפלגות הימין שהובילו בעקיפין לעלייה של רבין ב – 1992 ולסלילת הדרך הנוראית לוויתורים מדיניים. כאשר קוראים את תחילת הדרך של הסכמי אוסלו ניתן לחשוב שטראמפ הביא "תוכנית גרועה יותר" משום שרבין בתחילת הדרך לא התכוון להקמת מדינה פלשתינית והוא אף נאם על כך בכנסת חודש לפני שנרצח על ידי בן העוולה, בעוד טראמפ מדבר על כך במפורש. אלא שמבט מפוכח על המציאות מראה שבפועל תוכנית המאה היא ההיפוך הכמעט מושלם של הסכמי אוסלו. בעוד שמהסכמי אוסלו התקדמנו בטירוף אל עבר מדינה טרור פלשתינית הרי שבתוכנית המאה אנו מאוד רחוקים מכך. לשם יצירת מדינה פלשתינית נתבקשו הפלשתינים לוותר על כל מה שהם לא מוכנים לוותר עליו וכך בעוד ישראל תספח שטחי מולדת עם מינימום אזרחים פלשתינים והדבר יעוגן מבחינה בינלאומית, לפחות חלקית, הרי שהפלשתינים יתבוססו בשיח הכל כך מיושן שלהם וספק אם אי פעם יסכימו לתנאים הללו. ניתנו להם 4 שנים לשם כך וקיים ספק גדול מאוד שבתקופה הקצרה הזאת הם יסכימו למה שסירבו לו עשרות בשנים. מהבחינה הזאת תוכנית המאה מזכירה באופן מרתק את תוכנית החלוקה של 1947.
ישנם כמה שינוים מהותיים בין שתי התוכניות המדיניות הללו שהן למתנגדי ההסכם משמאל ומימין אסור לשכוח: בעוד באוסלו ישראל נתבקשה לוותר באופן מידי על שטחי מולדת, הרי שבתוכנית המאה קורה בדיוק ההיפך – היא מכירה בזכות של ישראל להחיל את הריבונות על אזרחיה הישראליים. בעוד באוסלו ישראל קיבלה מילים יפות באנגלית ובקצת ערבית על "שלום" הרי שהתפקידים התהפכו : אנו עושים זאת. בעוד באוסלו יצרנו למעשה רשות פלשתינית שעודדה טרור ובהמשך אף הפכה לרשות טרור הרי שהתנאים של טראמפ להמשך התוכנית הוא פירוז רצועת עזה ואי קבלת האלימות כנורמה. כך למשל בעת נאומו הצהיר הנשיא : "אנחנו לא נרשה לחזור לימים של הפצצות, פיגועים במועדונים וטרור בלתי נפסק. השלום מחייב פשרות, אבל לעולם לא נבקש מישראל להתפשר על הביטחון שלה, לא נעשה את זה".
דבר קריטי נוסף : לאחר אוסלו, יוזמת ז'נבה ושאר "יוזמות שמאל מדיניות", הוכרה באופן עקרוני זכות השיבה של הפלשתינים. בתוכנית המאה היא ירדה מהשולחן. כלומר, יש כאן שינוי פרדיגטי היסטורי. הוא הדין לגבי ירושלים : לראשונה ירושלים המאוחדת מוכרת כבירת ישראל ואם הפלשתינים בעוד 4 שנים יעמדו בכל התנאים הבלתי אפשריים מבחינתם הרי ששכונות ערביות יהפכו להיות בירתה. אם לא יחול שינוי מאוד מהותי, והוא לא באמת יחול, זה לא יקרה. היינו כחולמים.
זאת ועוד, כתולדה של מדיניות ראש הממשלה נתניהו עם מדינות ערביות ובהם מצרים, בחריין ומדינות סוניות אחרות הרי שאם בתקופת אוסלו הייתה עדיין קיימת עוינות מצידן כלפינו הרי שמספיק לראות את נוכחותם של שגרירים ערבים בעת השקת התוכנית ואת תגובתן המתונה של חלק ממדינות ערב לתוכנית. מדובר בעוד שינוי שנתניהו הוביל אליו: מדינות שניסו לחסל את ישראל ב–1948 מקבלות בשוויון נפש אדיב תוכנית הכוללת סיפוח חלקים ביהודה ושומרון.
אחת הטענות שעלתה היא שבתוכנית הזאת ישראל מוכנה לוותר על 70% מיו"ש וזה כאשר כעת יש לה ריבונות של 100% היא בפירוש לא נכונה. ישראל לא שולטת לחלוטין על שטחי A ו – B אלא שהשטח הזה הוא בשליטה פלשתינית חלקית וכאמור אם הפלשתינים לא יעמדו בתנאים הם לא יקבלו שליטה מלאה. משהו חשוב שכאילו נשכח : אף ישראלי לא ייעקר מביתו. אופס, הנה עוד שינוי פרדיגמה. טענה נוספת היא שכל תוכנית היא הפיכה. הטענה הזאת נכונה אבל היא מחזירה אותי אל האמירה האלמותית של בן גוריון : "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!"
דווקא מעשיו של ראש הממשלה נתניהו, מאששים את האמרה הזאת. 8 שנים שבהם בלם לבדו את אובמה והוביל לשינוי דרמטי לא רק במעמדה של ישראל אלא גם להפיכת הפרדיגמות הקשורות אליה, מוכיחות שאם נישאר עם המנהיג הנכון עתידנו לפנינו.