למחרת תשעה באב הנכד שלי שאל את ההורים שלו – נכון שאתם לא אוכלים כי נחרב בית המקדש? הם ענו – היום כן אוכלים. בתמימות של ילד הוא השיב – איזה יופי, אז מישהו תיקן לנו אותו!
באמת חביב מאד ובאמת זו שאלה שעולה כל שנה מחדש – האבלות של תשעה באב הולכת ומחמירה מי"ז בתמוז ועד תשעה באב, "כמי שמתו מוטל לפניו" ובבת אחת הכל נגמר. איך זה? וגם – מה הקשר לט"ו באב?
הקיץ הוא קשה. גם מזג אויר קיצוני לפעמים אבל יותר מזה – הוא מכיל זמנים קשים לישראל באופן קיצוני.
האביב מלא פריחה ושמחה של חירות, של מתן תורה אבל משם מתחילים ימים אחרים, ימים שבמשך היסטוריה שלמה לא היו קלים לנו ועדיין לא נגמר התיקון, לא של אהבת חינם ולא של בנין בית המדרש, וק"ו בית המקדש. דרך ארוכה עוד לפנינו.
לתשעה באב אין המשך, כי באמת אין המשך כל עוד מה שצריך להופיע, לא מופיע. לכן אנחנו מזכירים בתפילת היום את העיר החרבה, האבלה, השוממה, הבזויה וכו', למרות כל השכונות שנבנות, והטיילת, ומאות אלפי תושבים ועוד ועוד, כי עיקר העיקרים חסר.
שבעה ימים אח"כ מגיע ט"ו באב, יום מיוחד, יום שלכאורה לא כ"כ ברור מה עניינו. הגמרא במסכת תענית מזכירה הרבה עניינים הקשורים בו, אך גם צירוף כולם יחד, עדיין מחייב בירור מדוע על יום זה נאמר "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים", מה פשר עצם ההשוואה ביניהם? ועוד יותר ההקדמה של ט"ו באב ליום כיפור, שערכו ברור, כפי שאומרת הגמרא שהוא יום סליחה ומחילה על חטא העגל, יום של לוחות שניים, של ברית נצח ההולכת עימנו מאז ועד היום.
אחד הדברים שהגמרא מזכירה על ט"ו באב הוא, שביום זה תשש כוח החמה. לא עניין של טמפרטורה ומזג אוויר אלא שהכוח הפנימי שלה שמחולל את קיצוניות הקיץ, משהו שם נחלש בדיוק ביום זה. כל הקושי של הקיץ נעצר ומתחילים ימים אחרים, ימים שפונים אל העתיד, אל תקוות הגאולה, אל בנין חדש. לפעמים לוקח זמן עד שזה מופיע בגלוי אבל ההתחלה, כך מורים לנו חז"ל, מסומנת ביום הזה דווקא ולכן התרכזו אליו כ"כ הרבה עניינים המורים לנו את הכיוון.
כך הוא בכל טעמי היום הזה. פסקו מתי מדבר וחזר הדיבור להיות עם משה, דור חדש הולך ונבנה, דור של באי הארץ, כובשיה ומיישביה.
הותרו הרוגי ביתר לקבורה, ונתקנה ביבנה ברכת הטוב והמטיב, המכוונת בעיקר אל הטוב הגדול של העתיד הנלמד מאירוע זה, כדברי הרמב"ם בהלכות מלכים על משיח צדקנו, יותר מאשר רק להודאה על העבר ולכן זה נכלל בברכת במזון אחרי בונה ירושלים, בנין דוד ושלמה, סדר היסטורי שהוא סדר של מהות, של חיים.
פסקו מלהביא עצים למערכה, כי המחזור של השנה החולפת נגמר ומתחילה להפציע שנה חדשה וכך הלאה בשאר טעמי היום.
לכן יש בו שמחה, לכן יש בו מחוייבות – להוסיף לימוד על הלימוד הרגיל.
ממילא נכון לומר שערכו של היום מופיע בינתיים ברמז, כי כולו שייך לתקוות העתיד, ובע"ה משנה לשנה, ילך ויופיע יותר ויותר אורו, ונגלה בפועל ממש את ערכו המיוחד שבאמת לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים, ימים של אהבה גדולה בין רבש"ע לעמו ישראל, ימים של תיקון, של נחמת אמת.
כל טוב
הרב יהונתן רום (ר"מ בישיבת שומריה לצעירים)
מוזמנים לשלוח תגובות, הערות, שאלות וכדו' לכתובת מייל [email protected].