יום הכיפורים עוד רחוק מאתנו, אבל זה לא מונע בימים האחרונים מכמה מחבריי העיתונאים מהימין לעשות חשבון נפש עמוק. יש בזה משהו טהור ואמיתי, והייתי שמח אם כל עיתונאי או פרשן, מכל קשת הדעות הפוליטית, ינסה להביט על המציאות בפריזמה קצת יותר רחבה ומזוקקת.
חשבון הנפש המדובר התרחש בעיקר בסביבת אנשי התקשורת בני הציונות הדתית והוא בא לבחון את הממשק בין נתניהו למחנה הימין כולו. ההרהורים והמחשבות הגיעו מן הסתם לאחר הניסיונות הכושלים להרכיב ממשלת ימין, הפירסומים על המגעים של נתניהו עם אנשי מפלגת העבודה ובסופו של דבר ההחלטה ללכת לבחירות חדשות. אותם מהרהרים כנראה היו חופנים את אותן מחשבות אם המציאות הפוליטית הייתה שונה ונתניהו היה מקים את ממשלתו החמישית.
אני מכבד, מוקיר ומעריך את כל אותם עיתונאים מהרהרים, אבל שואל את עצמי: אם כבר חשבון נפש – למה רק נתניהו נכלל בו? מדוע לא נשמעת מילה של ביקורת על המהלך החפוז של בנט ושקד שהקימו מפלגת ימין נוספת, פיצלו את המחנה וגרמו לאובדן של כמעט ארבעה מנדטים המזוהים לחלוטין עם המחנה הלאומי? ומה עם הרהורים על מהלכיו של פייגלין, איש המחנה, שאחראי גם הוא לזריקת קולות יקרים מפז לפח והפיכת ליברמן לשון המאזניים?
במצב הבעייתי אליו נקלע ראש הממשלה לא נותרה ברירה, אלא לחשוב בצורה יצירתית. מחוץ לקופסא. לאחר שהניסיונות לגייס ח"כ משורות כחול לבן כשלו, ראש הממשלה עבר לאופציה השנייה – פנייה לחלקים ממפלגת העבודה. הוא ידע היטב ששפיר ושמולי לא יצטרפו לממשלה, גם לא יחימוביץ'. הוא בנה על עריקה של גבאי ושל טל רוסו, אותו נתניהו מחבב למדיי, שמהווים יחד שליש מחברי סיעת העבודה ויכולים לשרת את הציבור כמפלגה עצמאית לכל דבר ועניין.
נתניהו היה מוכן לעשות הרבה כדי לא ללכת לבחירות חדשות, יקרות ומיותרות שמסכנות את שלטון המחנה. אותו מחנה שחבריי כל כך רוצים לשמר על אחיזתו, עם או בלי נתניהו.
נגישות לנכים? רק בקו הירוק
נדמה לי שבר הכנסת עופר כסיף (חד"ש) עושה הכל כדי להצטייר כקיצוני יותר מחבריו הערבים למפלגה. ההתבטאויות מעוררות המחלוקת שלו ידועות כבר לכולנו, ואפילו נהיינו כמעט אדישים אליהן, אבל לצד המילים יש גם התנהלות שנתפסת בעיניי מקוממת. כבר כמה חודשים שקבוצת פעילים חברתיים, בהם שי גליק מנכ"ל בצלמו, פועלים למען הנגשת מערת המכפלה לנכים. מדובר באתר היסטורי וקדוש שאותו פוקדים בכל יום מאות מתפללים, יהודים ומוסלמים.
לפני כמה ימים פנו אליו הפעילים וביקשו את סיועו במציאת תקציב ממשלתי להנגשת המערה. בעוד חברי כנסת אחרים, גם ממפלגות השמאל, נרתמו ליוזמה החשובה וההכרחית, כסיף היה חייב להחריג את עצמו מהכלל. כך הוא כתב בתגובה לפנייה אליו: "מבחינתי אלחרם אלאברהימי ("מערת המכפלה" במסורת היהודית) הנו שטח פלסטיני כבוש ולכן אינו בתחום השיפוט של ישראל. לפיכך, לא אוכל לטפל בעניין בו פנית אליי".
מר כסיף היקר, כפי שכתבתי כאן ובוודאי ידוע לך – במקום הקדוש לשתי הדתות קיימים בית כנסת ומסגד, ואם אתה לא מוכן לפעול בשליחות תושבי ישראל המגיעים למקום, עשה זאת לפחות למען הפלסטינים הנכים שזקוקים לאותה הנגשה. הרי את פניהם לבטח לא תשיב ריקם…