חברים וחברות שלומות ואורות.
בפרשתנו, 'וארא' אנו מתוודעים לראשונה לסיפור מכות מצרים. אלוקים, יוצא מאחורי הפרגוד ומתערב בנעשה בעולמו. הוא לא נותן יותר לטבע לשלוט לבדו. למען בניו, הוא ממש פורץ את הגבולות, שהוא שם לעצמו עד כה. וסופסוף הוא משיב למצרים כגמולם, מכה ועוד אחת ועוד..
אבל אני רוצה לרגע, להפנות את הפרוז'קטור על פרעה.
תגיד לי אדון פרעה, איך אתה לא מבין? איך אתה לא רואה שמשהו רציני קורה פה? נגיד, אחרי מכות דם וצפרדע, יכולת לומר פוקס, מקרה, כישוף, זריזות ידיים.. או אפילו הסברת לעצמך שכל אלו הנן תופעות טבע, שבמקרה קרו אחת מיד אחר השניה..
אבל בכינים, אפילו המכשפים שלך אומרים: 'אצבע אלוקים היא'. תבין, תשחרר, את עצמך ואת ישראל..
מה גורם לך להתפס בעקשנות לא ברורה? עמך סובל..
אז איך אתה ישן בלילה פרעה קטן שלי, איך אתה נרדם?
פשוט מאוד. אנשים רואים את מה שהם רוצים לראות.
לא מזמן ניגש אליי אדם, שעבר עליו בחייו מה שעבר.. ושוחח עמי על בנו.
'הבן', כך אמר לי, 'הוא הרוע בהתגלמותו'. וכך אני שומע אותו מתאר לי, איך הבן מתנהג בברוטליות לאחיו הקטן, ולאמו, כמה הוא פוגעני בבית, שתלטן, וכמה הוא האב, חסר אונים מולו.
תוך כדי שהאב דיבר, הרשתי לעצמי לצאת לרגע מהסיפור, ולהתבונן מהצד. ופתאום אני קולט, שהאדם מולי מדבר על נער בן שתיים עשרה..
כן, על נער צעיר הוא מפיל את כל כאב חייו.. מה הולך פה???
אני הבנתי, שלאדם זה היה מאוד לא פשוט לרפא את כאבי חייו, כי רבים הם. הוא נמנע מלהתעסק בעצמו, על כן בחר, לא במודע, לראות בבנו את ה'בעיה שצריך לפתור'.. ולא לראות את הקשיים שהבן מראה לו כ'סימנים בדרך'.
זהו 'איזור העיוורון', כשאני מסביר את המציאות לעצמי כפי שאני רוצה לראות, ללא כל יציאה ממקום הנוחות. הבעיות הן רק רק סביבי. ׳אצלי הכל בסדר..׳.
פתאום פרעה לא נראה כזה הזוי. הוא פשוט.. הסביר לעצמו את המציאות עם העיניים שלו שנמנעו מלהביט פנימה.
פרעה ראה במכות 'בעיות', שיש לפתור. הוא לא הצליח להשתחרר מזה, ולעבור לתפיסה שמספרת על ׳סימנים׳. הוא נשאר כלוא כעבד, בתוך תפיסת עולם שפוגעת בו ובעמו.
הייתי רוצה לקרוא נכון את הסימנים בדרך ששולח לי אלוקים. להביט בעצמי בעיניים פנימיות, לראות בכאב- סימן, ולא בעיה.
הייתי רוצה להקשיב למציאות מתוך נקיות. לשחרר את הצורך בלהוכיח לעצמי ש׳אני מבין הכל׳, כי.. ביום שאהיה בטוח שהבנתי הכל.. זה סימן שלא הבנתי כמעט כלום..
מברך אותנו בקריאה בריאה של מציאות חיינו, ואומץ ללכת אחר הסימנים בדרך.